תפילת עשרת ימי תשובה

"בעשרת ימי תשובה אומר המלך הקדוש המלך המשפט ואם טעה או שהוא מסופק אם הוא בהמלך הקדוש חוזר לראש" (סימן תקפ"ב ס"א).

"אם לא אמר זכרנו ומי כמוך אין מחזירין אותו" (תקפ"ב סעיף ה').

"זכרנו ומי כמוך. דהגאונים תיקנו בעשי"ת לומר זכרנו בברכת אבות ובגבורות מי כמוך ובהודאה וכתוב ובשים שלום בספר וע"כ כיון שאינו אלא תיקון הגאונים אם שכח לאומרם אין לחזור" (משנ"ב שם ס"ק ט"ו).

א

הנה שונה תפילת עשי"ת מתפילת כל השנה בתרתי.

א: בשתי ברכות חתימת הברכה שונה בעשי"ת, המלך הקדוש והמלך המשפט. וכך מבואר בסוגית הגמ' ברכות י"ב ע"ב.

"ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל הא-ל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט ורבי אלעזר אמר אפילו אמר הא-ל הקדוש יצא שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט והא-ל הקדוש נקדש בצדקה אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט אלו עשרה ימים שמר"ה עד יוה"כ וקאמר הא-ל הקדוש מאי הוה עלה אמר רב יוסף הא-ל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה".

ב: ד' הוספות יש בעשי"ת, בשתי הברכות הראשונות מוסיפים, "זכרנו" בברכת האבות, ו"מי כמוך" במחיה המתים. וכך בב' האחרונות "וכתוב לחיים טובים" ו"בספר חיים". אך למנהג זה לא מצינו מקור בדברי התלמודים.

אך כבר הביאו הראשונים מקור למנהג זה ממסכת סופרים (פי"ט ה"ח) "כשם שחתימתן של ראש השנה ויום הכיפורים משונה משאר ימים טובים כך תפלתן ואין מזכירין (זכרונות) בשלשה ראשונות ובשלשה אחרונות אלא בב' ימים טובים של ר"ה וביום הכפורים בלבד ואף באלו בקושי התירו". ואף שלא נתפרש בברייתא זו מה מוסיפים בתפילה, פירשו הראשונים דהכונה להני ד' בקשות. כ"כ הרמב"ן בר"ה ל"ב ע"א וכ"כ הריטב"א שם וגם בעבו"ז ח' ע"ב, שבולי הלקט סימן רפ"ו והטור בסימן תקפ"ב, עי"ש. ובדברי הרמב"ן, הריטב"א והטור משמע שכך גרסו במסכת סופרים "ואין אומרים זכרנו בשלש ראשונות וכו'".

והנה נחלקו הראשונים במי ששכח ולא אמר זכרנו וכו' אם חוזר או לא. דעת התוס' בברכות (י"ב ע"ב ד"ה והלכתא) דכשם שחוזר אם לא אמר המלך הקדוש כך גם אם לא אמר זכרנו, דאף זה הוי בכלל כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. אך בשם הר"ח הביאו שאינו חוזר. והטור (שם) תמה על התוס' דכיון שלא מצינו מקור למנהג זה בתלמוד ואינו אלא תקנת הגאונים מנלן שחוזר לראש, עי"ש.

וחידוש עצום כתב בזה הב"ח שם וז"ל "ונראה דר"י סובר דסתמא דמילתא דנוסח התפלה שביד כל ישראל קיבלנוה מאנשי כנסת הגדולה וכל המשנה ממטבע שתיקנו חכמים ז"ל הו"ל ברכה שאינה צריכה וצריך לחזור".

ושוב כתב הב"ח דמה שלא אמרו בתלמוד דאם שכח חוזר אינו אלא משום דמילתא דפשיטא היא ככל נוסח התפילה שתיקנו אנשי כנה"ג, ולא נחלקו אלא לגבי המלך הקדוש דלדעת ר' אלעזר אינו חוזר כדיליף מקרא ומשו"כ מצינו סוגיא בגמ' לענין המלך הקדוש, אבל בזכרנו לכו"ע חוזר. ויסוד דבריו דאף שלא מצינו הלכה זו בתלמוד, מ"מ יש לנו להניח שהיא תקנת אנשי כנה"ג. והדברים חידוש גדול.

ובאמת משמע אף מדברי הריטב"א דמנהג זה כבר נהג בזמן הש"ס אלא שכתב דמשו"ה לא היזכרוהו בתלמוד משום שאינו מעכב בתפילה. הרי לן מחד דנקט כב"ח שכבר נהגו כן בימי חז"ל, אך מאידך נקט דאינו מעכב ומשו"כ לא הזכירו חז"ל מנהג זה, עי"ש.

אך גם הב"ח הסיק להלכה דאינו חוזר וכדעת כל הפוסקים.

אך באמת אין בידנו להבין את שיטת התוס' דאם שכח זכרנו חוזר אלא בשתי הקדמות ובחדא מינייהו לא סגי. מחד חידש הב"ח דמסתמא תיקנו אנשי כנה"ג הוספות אלה אלא שלא מצינו כן בתלמודים, דאת"ל שאין כאן אלא מנהג הגאונים פשיטא שאינו חוזר ומתפלל. אך נראה עוד, דיש לעיין בכל עיקר הלכה זו, האם מנהג היא או תקנה. דאם אין כאן אלא מנהג אף אם מנהג קדום הוא מ"מ פשוט שאינו חוזר, דמנהג ודאי אינו מעכב בתפלה. ובהכרח צ"ל לשיטתם דתקנה הוי ולא מנהג. ובאמת מבואר להדיא בתו"ד הב"ח שם דלשיטת התוס' אכן תקנה היא ולא מנהג בעלמא, וגם הטור כתב דתקנת הגאונים היא, אלא דמ"מ נקט דכיון דלא מצינו תקנה זו בש"ס אינה מעכבת, עי"ש.

אך בדברי רוב הראשונים משמע דאין כאן תקנה אלא מנהג בלבד, וכ"ה במחזור ויטרי סימן שכ"ו בשבלי הלקט סימן רפ"ו, ובדרשת הרמב"ן לראש השנה. וכיון דאין כאן אלא מנהג אינו חוזר אם שכח.

ב

והנה כל רבותינו הראשונים הקשו על מנהג זה דהלא בברכות (ל"ד ע"א) אמרו "אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות דא"ר חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו". וכיון דהלכה פסוקה שלא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות וג' אחרונות איך נהגו בד' בקשות אלה שלא כהלכתא פסיקתא. ומצינו בזה כמה דרכים.

א: התוס' בברכות שם הביאו מרבינו חננאל ורב האי גאון דדוקא צרכי יחיד אין מבקשין משא"כ צרכי ציבור. והוכיחו יסוד זה מכל עיקר ג' אחרונות שכל כולן בקשת צרכי רבים, עי"ש.

אמנם במסכת סופרים אמרו שאין מזכירין בשלש ראשונות ושלש אחרונות ובקושי התירו לומר בקשות אלה בר"ה וביוה"כ בלבד. הרי דנקטו דאף צרכי רבים אין מזכירין, וצ"ע מכל עיקר נוסח ג' אחרונות שכל כולן צרכי רבים.

וכך יש לעיין גם בדעת בעל הלכות גדולות (הובא בטור ובשבלי הלקט שם) דבאמת אין לומר הוספות אלה בשלשת הברכות אלא בברכת השלום בלבד, בה יש לומר בספר חיים וכו' משום דכבר סליק שמונה עשרה והוי כתחנונים שנהגו להוסיף לאחר גמר התפלה. הרי דנקט מעיקר הדין דאף צרכי רבים אין לבקש. וכך מוכח מדעת רבים מן הגאונים שדחו למעשה כל עיקר מנהג זה ונקטו דאף בר"ה וביוה"כ אין להוסיף בקשה כלשהי.

ולכאורה צ"ל באחד משתי דרכים.

א: באמת אף צרכי רבים אין לבקש אלא מה שתיקנו אנשי כנה"ג ברוח קדשם. ואף דבברכות אמצעיות מותר להוסיף ולבקש כל דבר מעין הברכה, לא כך בברכות אחרונות דאף צרכי רבים אין להוסיף בהם מעבר למה שתיקנו אנשי כנה"ג.

ב: אף שהוספות אלה נאמרו בלשון רבים, עיקר הכונה בהן לבקש כל אחד ואחד את נפשו בבקשתו, שהרי הימים ימי משפט המה וכבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, כך דן הקב"ה את כל אחד ואחד, ועיקר כונתו לבקש כל אחד את צרכיו הוא, אלא שסגולה יש לכלול עצמו עם הציבור, ודו"ק בזה.

והנה יש לעיין במה שחידשו הראשונים דצרכי רבים מותר לבקש אף בג' ראשונות וג' אחרונות, מה טעם הלכה זו. וגם בזה יש לפרש בשתי דרכים.

א: אף שאין זה ראוי לבקש צרכיו בברכות אלה שכל כולן אינן אלא שבח והודיה, מ"מ משום חשיבותם של צרכי רבים התירו לבקשם, דנחיצות צרכי רבים גדולה מצרכי היחיד, ומשו"כ המצוה הגדולה והצורך הגדול לדאוג לצרכיהם דוחה הא דאין לבקש צרכיו בברכות אלה.

ב: חידוש יש בזה בטור סימן קי"ב בשם בעל ה"ג ר"ת ור"י דצרכי רבים מותר לבקש "שזה שבח וכבוד לרב שרבים צריכים לו". וכך כתב גם במחזור ויטרי (סימן שכ"ה) "וגם מה שעבד מבקש מרבו יכול לשאול צרכי חביריו שהם רבים, דהיינו כבוד הרב שרבים צריכים לו". וכ"ה בפסקי הרא"ש ברכות פ"ה סימן כ"א, עי"ש.

ונראה לכאורה דלפי דרך זו אין זה היתר דחוק כלל דאדרבה היינו שבחו של מקום שכל העולם כולו חי ברחמיו הרבים וכך ראוי לשבח בג' ראשונות ואחרונות שכל עניינן שבחו של מקום, אבל להבנה הראשונה אכן אפשר דבקושי התירו וכדברי המסכת סופרים דמ"מ מבקש צרכיו אף דבצרכי רבים יש להקל, ודו"ק בזה.

ומצאנו בדברי רבותינו עוד שתי דרכים ליישב מנהג אבותינו מן ההלכה דאל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות וג' אחרונות.

א: במחזור ויטרי סימן שכ"ו האריך אף הוא לחלק בין צרכי יחיד לצרכי רבים, ודייק בדרכו מה שאמרו בברכות שם "אל ישאל אדם צרכיו", דהיינו צרכי יחיד, אבל צרכי רבים מותר לבקש". אלא ששוב כתב "וכל שכן בין ראש השנה ליוה"כ שמותר לשאול כל צרכיו ושעה צריכה לכך". וכונתו דשאני עשרת ימי תשובה דכיון דימי דין ומשפט הם מותר לשאול גם צרכיו דזה כל קדושת היום ומהותו ואם לא עכשיו אימתי.

וכ"כ המאירי בספר מגן אבות (ענין קכ"ד) "אלא שהדבר ידוע שעשרת ימים אלו נתנו לתשובה וברבוי כל מיני תפלות מה שלא הותר בשאר ימים טובים, וכן הותרו בהם דברים שלא הותרו בשאר ימות השנה אף בחול, שהרי אמרו (ברכות ל"ד ע"א) אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ובכאן נהגו רוב הגאונים להוסיף בכלם חוץ מברכת רצה. והרי יש בהם שאלת צורך על החיים ועל הפרנסה מפני שאותם הימים נתיחדו לתשובה ולרבוי כל מיני תפלות".

וכנראה שזו גם שיטת המסכת סופרים, אלא דהוא נקט דבקושי התירו רק בר"ה ויוה"כ דהוי עיקר ימי הדין והתשובה, ודו"ק בזה.

וגדולה מזו כתב הריטב"א בנדרים (י' ע"א) לישב מנהג המקומות שנהגו ליתן צדקה ולשמן המאור בר"ה ויוה"כ "לפי שהוא יום הדין שספרי חיים פתוחים לפניו יתברך והוי עת צרה" ונודרים אף בשבת בעת צרה, עי"ש, הרי שעשי"ת מוגדרים כעת צרה וזה חידוש.

ב: דבר נפלא כתב בזה המאירי בחיבור התשובה (משיב נפש מאמר ב' פרק ב') ומשום יקרת דבריו הנני מעתיקם.

"וממה שנראה לי התר בתוספות אלו, שאין זה אצלי נקרא שאלת צורך כלל, לא צורך יחיד ולא צורך רבים, ולא היתה כונת האומר אל ישאל אדם צרכיו וגו' אלא על צרכי הגוף, והוא שהתירו שאלתם בברכות אמצעיות מעין כל ברכה וברכה, כלומר שאם היה לו חולה כוללו בברכת רפאנו והדומה לזה. אבל תוספות אלו אינם אלא תפלה על חיי הנפש, והערת השתדלם בתשובה עד שיגיעם עזר אלקי להיותם דבקים בה' עד שיאמר עליהם 'חיים כלכם היום', והוא אמרם זכרנו לחיים וכו', וזה משבחי השם. והוא אצלי מנהג נאה, מפני שטבע האדם מתעורר על כל חדוש, אם התחדשות זמן, אם התחדשות נסח דברים, יותר ממה שאינו מתעורר לדברים המורגלים. ומזה היה ראוי בזה הזמן, שצריך האדם להתעורר בו תכלית התעוררות, שיתחדשו בכל הברכות דברים מעוררים הטבע…".

והדברים נפלאים. אך צ"ע ממה שמבקשים בברכת השלום "שים שלום… ופרנסה טובה", הרי שמבקשים גם ברכת הגשם ולא רק ברכת הרוח, וצ"ע.

ושו"ר שגם קושיא זו מתיישבת בדברי המאירי במגן אבות שם " ואע"פ שנתערבו ביניהם קצת דברים של שאלת צורך הכל נגרר אחר העקר".

ג

והנה הטור הביא את המבואר במסכת סופרים שלא התירו להוסיף בג' ראשונות ואחרונות אלא בר"ה ויוה"כ ולא בשאר עשי"ת, ואף זאת "בקושי התירו". והטור חלק על הדברים ותמה להיפך למה לא יאמרו כל עשי"ת ובכן תן פחדך, וכתב ששמע דיש מקומות שאכן נוהגין לומר ובכן תן פחדך כל עשי"ת. וגם הרמב"ם כתב בפ"ב מתפלה הי"ט דיש מקומות שכך נהגו.

ויסוד טענת הטור דבאמת לא מצינו בתפילת המועדים שינוי כלשהו בג' ראשונות וג' אחרונות אלא במקום ברכות האמצעיות בימות החול תיקנו תפילת וברכת השבת והיו"ט, ורק בר"ה יוה"כ ועשי"ת מצינו תוספות בג' ראשונות ואחרונות, ומסתבר א"כ שדין אחד לכל הוספות אלה ודין ובכן תן פחדך כדין זכרנו לחיים.

אך להלכה קיי"ל דלא אמרינן ובכן תן וכו' אלא בר"ה ויוה"כ בלבד.

ד

במי שאמר הא-ל הקדוש בליל ר"ה

הן ידוע בשערי תורה מה שחידש הגאון מוה"ר אבלי פסוועליר דאם טעה בליל ר"ה ואמר הא-ל הקדוש אין צריך לחזור ולהתפלל, דכמו שאמרו לגבי ראש חודש שאם לא אמר יעלה ויבוא בלילה אין צריך לחזור ולהתפלל, משום דאין מקדשין את החודש בלילה, ה"נ בראש השנה. והביא דבריו בחיי אדם כלל כ"ד סעיף י'.

ובשו"ת בית הלוי חלק א' סימן מ"ב דחה דבריו דזה שייך רק אם התפלל תפלת חול אבל אם התפלל תפילת ר"ה ולא אמר המלך הקדוש גרע טפי ולא יצא יד"ח, דתפלת החג אין כאן ותפלת החול אין כאן. וכך הקשה גם המשנ"ב בשעה"צ סימן תקפ"ב סק"ד עי"ש.

וכתב בשעה"צ דשמא כונתו דאם טעה וסיים הא-ל הקדוש ונזכר לאחר כדי דיבור דעליו לסיים את תפילתו כתפילת חול, אלא שתמה דמסתבר טפי שיחזור ויתפלל תפילת ר"ה דמהי"ת להתיר לו לכתחילה להתפלל תפילת חול ביו"ט, עי"ש.

וכבר תמהו על החיי אדם ועל הגאון ר' אבלי דבאמת כבר דן בשאלה זו רבינו יונה בברכות (י"ט ע"א מדה"ר) וז"ל "ואית דמפרשי דדוקא בשאר ימים טובים אבל ביום טוב של ר"ה כיון שתלוי בר"ח אם טעה ולא הזכיר של יום טוב בערבית אין מחזירין אותו דכר"ח דיינינן ליה, ונוכל לומר שאע"פ שתלוי בר"ח כיון שהוא יו"ט ומצות י"ט אלימא טפי שיש בה איסור מלאכה משא"כ בראש חדש ובתפלה ג"כ אין אנו מזכירין ענין ר"ח כלל אלא ענין י"ט יותר יש לנו לדון אותו כמו י"ט מלדון אותו כמו ר"ח ואם לא הזכיר בערבית מעין י"ט מחזירין אותו".

הרי לן הכרעת רבינו יונה שצריך לחזור, והביאו הבית יוסף בסימן תקפ"ב והכריע כמסקנת רבינו יונה דלא יצא ידי חובתו, עי"ש.

והבנין שלמה (הוספות סימן י"ח) כתב דבר נפלא ליישב את דברי החיי אדם והגאון ר' אבלי הנ"ל לפי המבואר בר"ה ח' ע"ב דאין בי"ד של מעלה נכנסין לדין אלא א"כ קידשו בי"ד של מטה את החודש. ולפי"ז חידש דאין המשפט של ר"ה מתחיל אלא בבוקר של ר"ה ולא בלילה, דהלא אין מקדשין את החדש בלילה. והרי כל הטעם שתיקנו לומר בעשי"ת המלך הקדוש מבואר ברש"י ברכות דף י"ב ע"ב "לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם". ומכיון שאין בי"ד של מעלה יושבים בדין עד הבוקר יצא יד"ח אף אם לא אמר המלך הקודש, וכדברי הגאון כתב מדעתיה דנפשיה באגרות משה או"ח ח"א סימן ק"ע.

ושני גדולי עולם אלה כתבו לפי דרכם דלכאורה אין הדברים אמורים אלא בליל א' של ראש השנה אבל לא בליל ב', דלאחר שבי"ד של מעלה כבר יושב בדין מבוקרו של יום א' שוב יושבים אף בליל ב', ולא כדברי החיי אדם והגאון ר' אבלי שלא חילקו בין יום ראשון ליום שני של ר"ה, ומשמע מדבריהם שדין ר"ה כדין ר"ח ואין בהם נפ"מ בין יום א' ליום ב'. ועוד חידש האג"מ לפי דרכו דהמתפלל שחרית בר"ה לפני הנץ החמה ושכח המלך הקדוש אינו חוזר דכיון שלכתחלה אין להתפלל לפני הנץ ומסתבר שגם אין מקדשין את החודש לפני הנץ יש להניח א"כ שאין בי"ד של מעלה יושבים בדין עד לנץ, עי"ש.

ודבריהם היפך גמור מהבנת הבית הלוי והמשנ"ב דאדרבה לשיטתם ודאי שתפילת יו"ט מעכבת ולא יצא יד"ח בתפילת חול, אלא דהמלך הקדוש אינו מעכב כיון שאין משפט שמים עד בוקר יום א' כמבואר.

ולענ"ד אין הדברים מתיישבים על הלב, דא"כ למה צריך לומר המלך הקדוש אף לכתחלה, והלא עדיין אין בי"ד של מעלה יושב בדין, וע"כ דאף טרם יושבים בדין צריך לומר המלך הקדוש כיון שיום זה יום דין ומשפט הוא, וא"כ מהי"ת לחלק בין לכתחלה ובדיעבד ולומר דאף דצריך לכתחלה לומר המלך הקדוש מ"מ אין זה מעכב בדיעבד כל עוד אין בי"ד של מעלה יושב בדין בפועל.

ואין לטעון דהלא גם בר"ח חזינן דאף דלכתחלה צריך לומר יעלה ויבא בלילה מ"מ אינו חוזר משום דאין מקדשין את החודש בלילה וה"ה בהמלך הקדוש, דהא תינח להבנה המקובלת בדברי הגאון ר' אבלי דדין ר"ה כדין ר"ח ואמירת המלך הקדוש הוי מעין קידוש כמו שאמרו לגבי יעלה ויבא, בזה יש מקום לטעון דאף דלכתחלה צריך להזכיר מעין המאורע מ"מ אין זה מעכב כיון דאין מקדשין בלילה, אבל לפי פירושם של הבנ"ש והאג"מ דכיון דבלילה עדיין אין זה זמן משפט אין הזכרת המלך מעכבת מהי"ת להזכיר לכתחלה, ומ"מ אין זה דומה כלל למה שאמרו חז"ל לגבי ר"ח ואין ללמוד זה מזה, וא"כ מהי"ת לחדש כל עיקר הלכתא דא.

אך מאידך גיסא הדברים לפי פשטותם תמוהים דמה ענין המלך הקדוש למה שאין מקדשין את החודש בלילה, דהזכרה של ר"ח דומה לקידוש החודש, אבל בהמלך הקדוש אין הזכרה של ר"ה ומה זה ענין לאין מקדשין את החדש בלילה, ואם באנו לדמות ר"ה לר"ח היה מקום לומר כך לגבי ברכת "מקדש ישראל ויום הזכרון", אך מה זה ענין להמלך הקדוש.

ומשום כ"ז נראה שדברי הגאון חידוש הם ואין הלכה כמותו וכמבואר גם במשנ"ב בסימן תקפ"ב.

מלכיות וזכרונות בראש השנה

הן עסקנו היום בתפילת עשי"ת, וחזינן ששתים הן ההוספות שתיקנו ונהגו בתפילה בימים אלה. מחד המלכות, וכך אנו חותמין המלך הקדוש, המלך המשפט, ומאיך הזכרון- זכרנו לחיים, זוכר יצוריו לחיים ברחמים, בספר חיים… נזכר ונכתב וכו'.

הרי לן שהמלכות והזכרון משמשים בערבוביא בימים נשגבים אלה.

וכך גם בתקיעת שופר. מחד כתב רבינו סעדיה גאון שע"י תקיעת השופר ממליכים מלכים, וכך ממליכים אנו עלינו מלכו של עולם, מלך מלכי המלכים הקב"ה. אך פן נוסף יש בתקי"ש, "על מנת שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר".

ונראה דאין סתירה בין שני ענינים אלה אלא שני צדדים הם של אותו המטבע. דבאמת שנים המה יסודות המלכות, המשפט והרחמים. מחד גיסא "מלך במשפט יעמיד ארץ". על המלך להשתית את מלכותו על אדני המשפט והדין, לדון את העבריינים ולהעניש את הפושעים. "שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך" אמרו חז"ל, ועוד אמרו חכמים "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". וכך כתב רבינו הגדול רש"י (ברכות י"ב ע"ב) "המלך הקדוש, לפי שבימים אלה הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם".

אך על המלך גם לדאוג לבני עמו, לפרנסם ולכלכלם, לספק את צרכיהם ולנהלם ברחמים ובחמלה. מלך שיתעלם מצרכי עמו ולא ישים אל לבו שועתם וזעקתם, מועל בתפקידו ומשמיט מתחתיו את כל זכותו למלוך.

וכשם שהמלכות מתבטאת בשני תחומים, כך גם העבדות, ועל העבד לשמור ולנצור את מצוות המלך משום שעבדו הוא ועל העבד לעבדו ולשרתו ולעשות רצון אדונו. ועוד דשומה עליו לעבדו ולהתקרב אליו כדי לזכות בחמלתו וברחמיו.

ובימים אלה שכל כולם מלכות שמים, המלכות והזכרון כרוכים ירדו מן השמים.

מלכויות וזכרונות

"והיכן אומרה לקדושת היום, תניא רבי אומר עם המלכיות אומרה… רבן שמעון בן גמליאל עם הזכרונות אומרה" (ר"ה ל"ב ע"א).

כל סוגיה זו תמוהה לכאורה, וכי למה נצרף ברכת קדושת היום לברכה אחרת, ולמה לא נברך קדושת היום בפני עצמה כדרך שמברכים ברכה זו בכל שבת קודש "מקדש השבת" ובכל יו"ט "מקדש ישראל והזמנים", ורק בר"ה נחלקו אם אומרים קדושת היום עם מלכויות או עם זכרונות.

ונראה לומר דרבי ורשב"ג נחלקו לא רק בברכת קדושת היום, אלא בעצם קדושת היום, מהותו ועיצומו.

דהנה מצינו שני ענינים שונים בראש השנה.

א: מלכויות. ביום זה שהוא תחלת מעשיך, ממליכים את הקב"ה על כל הבריאה, ובמקום לומר הא-ל הקדוש אומרים המלך הקדוש. וכך אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות על מנת שתמליכוני עליכם. וכבר כתב רבינו סעדיה גאון אחד הטעמים של תקיעת שופר, משום שכך מנהג המלכים דבשעה שממליכים מלך חדש תוקעים בשופרות ובחצוצרות, וזה ענין המלכות.

ב: זכרונות. דיום זה הוא יום זכרון תרועה, וביום זה "אתה זוכר כל מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם". וכך אמר הקב"ה לישראל אמרו לפני זכרונות על מנת שיעלה זכרונכם לפני לטובה". יום זה יום הדין הוא והקב"ה יושב ודן בו כל באי עולם לחיים ולמות כאשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו.

ונחלקו רבי ורשב"ג מה עיקר עיצומו של יום, מלכויות או זכרונות ומה עלינו להדגיש בעבודת היום. לשיטת רבינו הקדוש מהות היום ועיצומו במלכויות ומשו"כ אומרים קדושת היום עם ברכת המלכות, ולדעת רשב"ג עיקרו זכרונות ומשו"כ משלבים קדושת היום עם ברכת הזכרון.

ובאמת היו בין גדולי הדורות הצדיקים דרכים שונות. היו מהם שעיקר עבודתם בקודש להדגיש את המלכות, ולהמליך את הקב"ה בשמחה עצומה, "כי קדוש היום לאדוננו", והיו מהם שעיקר עבודתם בזכרונות, בהדגשת חשבון הנפש ואימת יום הדין.

אלו ואלו דברי אלקים חיים, דבאמת שני ענינים אלו הא בהא תלי' ומשלימים הם זה את זה דמשום שהקב"ה מלך אנו עבדיו, וכיון שעבדיו אנחנו מחוייבים אנו בעבודתו, ועתידים אנו ליתן את הדין על חדלון ידנו. ומשו"כ אכן תוקעים בשופר ואומרים מלכויות זכרונות ושופרות.

אך מ"מ נחלקו רבי ורשב"ג מה עיקר הדגש בעבודת היום.

ולבי אומר לי עוד בענין זה, דהנה כבר נתבאר במק"א דהתקיעה והתרועה משמשים בערבוביא, התקיעה מבטאת שמחה, והתרועה מבטאת שברון לב (עיין לעיל מאמר "תקעו בחודש שופר א'"). ולעומת שתי התקיעות יש תרועה אחת. התרועה באמצע היא, היא הבריח התיכון, לפניה ולאחריה שתי התקיעות. ונראה לומר דשתי התקיעות אחת למלכויות ואחת לזכרונות. זו שלפני התרועה תקיעת מלכות היא, ולכן תקיעה זו קודמת לתרועה, שהרי רק משום שהוא ית"ש מלך על כל הארץ מתייראים אנו מפניו ומריעים בשופר, והתקיעה שלאחר התרועה תקיעת זכרון היא, דלאחר שברון לבב בתרועה ובתשובה שלימה בלב נשבר ונדכא, בטוחים אנו שהקב"ה מוחל וסולח.

ושתי תקיעות אלה של מלכויות ושל זכרונות שלפני התרועה ושלאחריה, תקיעות של שמחה המה, כשם שאנו שמחים במלכות שמים ושמחים אנו להיות עבדיו של מלך, שמחים אנו ובטוחים עליו שייטיב לנו החתימה, וכדברי הטור בסימן תקפ"א שיש לשמוח בר"ה ולבטוח שע"י תשובה שלימה הקב"ה מוחל וסולח. וכך כתב הטור במתק לשונו "ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש (ילקוט שמעוני רמז תתכ"ה) אמר סימון כתיב (דברים ד' ז') כי מי גוי גדול וגו' ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלקיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ר"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה".