נאמנות בכשרות למי שאינו שומר תורה

א

נאמנות קפילא במאכ"א

הנה אף שגוי פסול לעדות מ"מ מצינו שגם הנכרי נאמן באיסור והיתר, כמבואר במס' חולין (צ"ז ע"א) "קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים ליה השתא דאמר רבי יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה הכא נמי סמכינן אקפילא ארמאה". הרי שנאמן לומר אם יש טעם איסור בתבשיל.

ונחלקו הראשונים בטעם הלכה זו וחמש מחלוקות בדבר:

א. רש"י פירש שם שנאמן כיון שמסיח לפי תומו, וכל שמסיח לפי תומו סמכינן עליו.

ב. התוס' שם (ד"ה סמכינן) כתבו "אע"ג דעובד כוכבים הוא, כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו". הרי דנאמן משום דאומן לא מרע אומנותיה.

ג. הרשב"א שם כתב דבאמת מהני חדא מתרתי דאומן נאמן אף באינו מסל"ת ואם מסל"ת אין צריך אומן ואף ההדיוט נאמן.

ד. הרא"ש (חולין פ"ז סימן כ"ה, וכ"ה בתרומת הדשן סימן ע"ט, עי"ש) כתב דבעינן תרתי לטיבותא אומן ומסל"ת, ושיטה זו שילוב היא של פירושי רש"י ותוס'.

ה. הרמב"ם בהלכות מאכ"א (פט"ו ה"ל) כתב "טועם אותו הגוי וסומכין על פיו". ובסימן צ"ח דקדק הבית יוסף מלשונו דלא צריך קפילא וגם לא צריך מסיח לפי תומו שהרי כתב "טועם אותו הגוי" ולא כתב שצריך קפילא, וממה שכתב "וסומכין על פיו" משמע שהוא יודע שסומכין עליו ולא הוי מסל"ת.

אלא שלכאורה צריך ביאור בשיטת הרמב"ם דכיון שאין צריך אומן ולא מסל"ת איך נאמין לגוי שהוא גם פסול לעדות וגם חשוד על הדבר שאינו נאמן עליו. ובבהגר"א (סימן צ"ח ס"ק ה') כתב דכיון דעבידא לגלויי ודאי אינו משקר.

ב

אומן לא מרע אומנותיה

ומלבד סוגיא זו דקפילא שלפי מקצת ראשונים נאמנותו משום דאומן לא מרע אומנותיה מצינו הלכה זו בעוד כמה מקורות בגמ' ובהלכה, ונבאר:

א. במנחות (מ"ג ע"א) איתא "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק, מישראל הרי היא בחזקתה, מן העובד כוכבים מן התגר כשרה מן ההדיוט פסולה". וברש"י דתגר נאמן דלא מרע אומנותיה. וכך נפסק בשו"ע או"ח סימן כ' ס"א דתגר נאמן דלא מרע נפשיה, עי"ש.

ב. ועוד מצינו בזה ביו"ד (סימן קי"ד ס"ה) דמותר ליקח מתגר יין רימונים אף שדמיו יקרים מיין ענבים "משום דכיון דאית ביה קפידא לא מרע נפשיה". והוסיף שם הרמ"א "וכן כל דבר שקונים מן האומן לא מרע נפשיה". ומקור הלכה זו בר"ן מס' עבו"ז (י"א ע"א).

ג. ועיין עוד ביו"ד (סימן ש"ב ס"ב) "הלוקח כלי צמר מעובד כוכבים צריך לבדקן יפה יפה שמא הם תפורים בפשתן… ואפילו אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו אינו נאמן וכו'". וברמ"א כתב "אבל אם נותן לו חוטי קנבוס שרי ולא חיישינן לאיחלופי מאחר שיש לעמוד על הדבר שחוטי פשתן כשמדליק כבה מהר ושל קנבוס הולך ושורף".

ובש"ך (שם ס"ק ד') "ולא חיישינן לאחלופי, דכיון דהוא אומן לא מרעי אומנותיה, מאחר שיש לו לעמוד על הדבר". וגם מקור הלכה זו בדברי הר"ן בחולין (דף א' ע"ב מדה"ר).

ולכאורה הר"ן סתר דברי עצמו דלגבי יין רימונים נקט דדי בכך שהוא אומן כדי ליתן לו נאמנות משום דלא מרעי אומנותיה, אבל לגבי חשש שעטנז לא סמך על הא דאומן לא מרעי אומנותיה אלא בהדי סברא דאפשר לעמוד על הדבר ועבידי לגלויי.

ובפרי מגדים (או"ח סימן רנ"ג מש"ז ס"ק י"ח) כתב ליישב דשאני אומן המפסיד את כל אומנותיה בדבר שיש בו קפידה גמורה, דכיון שבנ"א קונים יין רימונים לצורך רפואה ואם יערב בו דבר אחר נחשב פושע גם כלפי עובדי כוכבים ולא רק כלפי בני ישראל, ממי שאינו מסכן את כל אומנותיה אלא שמ"מ מרע אומנותיה בהא דשעטנז דבזה אינו נאמן אלא במה שאפשר לעמוד עליו. והפמ"ג הביא סברא זו מהחכם צבי (סימן ל"ט), עי"ש.

ג

באילו דברים אפשר לסמוך על הא דאומן לא מרע אומנותיה

והנודע ביהודה (תניינא או"ח סימן ע"ב) דחה את דברי המג"א וביאר בדרך אחרת למה לא סמכינן על חזקה זו בבשר, ותמצית דבריו דלא סמכינן על חזקה זו אלא כאשר החשש הוא שהגוי ישקר או יזייף למטרת רווח או למטרה אחרת, ובזה אמרו שתגר ואומן לא יזייף ולא ישקר, אבל במקום שצריך עדות ונאמנות בעיקר הענין, (ולא רק לסלק חשש זיוף ושקר) אין הגוי נאמן לעולם, לא הדיוט ולא אומן. ומשו"כ לוקחים ציצית מן התגר דהלא הגוי אינו לובש ציצית וכל החשש שמא יזייף ציצית במתכוון ובזה לא חיישינן בתגר, אבל בבשר כיון שגם גויים אוכלים בשר וצריך נאמנות גמורה להבדיל בין הכשר ובין הטרף, בזה לא מהני הא דאומן לא מרע אומנותיה.

והיסוד הגדול בזה הוא שכתב הט"ז ביו"ד (סימן צ"ח סוס"ק ב') דלא מהני חזקה זו היכא דבעינן עדות ורק באיסורים דע"א נאמן בהם סמכינן על חזקה זו, עי"ש. אלא שהנוב"י חידש יתירא מזו דלא רק היכא דצריך עדות גמורה אלא אף במקום שצריך בירור ונאמנות לא סמכינן על חזקה זו, ודו"ק.

ד

נאמנות רופאים נכרים או מומרים

נחלקו גדולי הפוסקים לגבי נאמנות רופאים בהלכות נדה, ואבאר.

הנה מבואר במסכת נדה (כ"ב ע"א) "מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות, תטיל למים ואם נמוחו טמאה".

והבית יוסף ביו"ד (סימן קצ"א) הוכיח מדברי הגמ' לגבי אשה שנמצא "חצץ אדום" בתוך מי רגליה ולדעת הרופאים אלה ממכה באו דיש לסמוך על דבריהם.

והרמ"א בדרכי משה חלק עליו וכתב דאין ראיה מדברי הגמ' דהלא לא אמרו שם אלא תטיל למים ולא סמכו על דברי הרופאים להקל אלא סמכו על בדיקה זו.

ולכאורה נראה ליישב דעת הב"י, דבאמת פירוש הסוגיה דהרופאים אמרו רק דאשה זו מכה יש לה שיכול להפיל כמין קליפות אך לא יכלו להיות בטוחים שקליפות אלה מתוך המכה באו או דם טמא הן, והרופאים הם שנתנו עצה להטיל במים, וכיום שסמכו על בדיקה זו שהציעו הרופאים הרי יש מזה ראיה שנאמנים הם. ולכאורה יש בזה ליישב שיטת הב"י בשופי.

ושוב ראיתי שכבר נחלקו בשני צדדים אלה בשו"ת מהר"ם מלובלין סימן קי"א הוכיח מגמ' זו שאין סומכין על הרופאים שהרי החכמים לא סמכו על דבריהם אלא העמידו דבריהם במבחן. ובשו"ת עבודת הגרשוני סימן כ"ב כתב כנ"ל דאכן הרופאים הם שגילו לחכמים מבחן זה. ועוד כתב שם דאף להבנת מהר"ם כל היכי שא"א לעמוד במבחן סמכינן על דברי הרופאים.

אך לא ביארו הב"י והרמ"א מאיזה טעם נאמן רופא נכרי או חילוני לגבי הלכות נדה, שבת ויוה"כ, והלא החשוד על הדבר אינו נאמן לגביו.

וידוע מש"כ החת"ס (שו"ת יו"ד סימן קנ"ח ואהע"ז סימן ע"ה) דבאמת יש לפקפק טובא אם יש נאמנות לרופאים, אך כשרופא אמר דחשיב"ס צריך לאכול ביוה"כ וכדו' בשאר איסורים ספק מיהו הוי וספק נפשות לקולא.

אך כבר כתב המהרי"ק (שרש קנ"ט) להוכיח מדברי הגמ' בנדה שם דסמכינן על עדות הרופאים אף להקל באיסור כרת וכן סמכינן עליהם לחלל שבת ולאכול ביוה"כ, עי"ש. וכדבריו נקט גם המהרי"ט (אהע"ז סימן י"ד) ומהריט"צ (סימן מ'). כל אלה תקיפי קמאי נקטו שיש נאמנות גמורה לרופאים בעניני רפואה, וגם בשו"ת חכם צבי סימן מ"ו נקט דיש לרופא נאמנות גמורה. אך לא נחתי להאיר את עינינו בטעם הדברים.

ואפשר שנתנו חכמים נאמנות לרופאים גם משום שא"א בענין אחר, וכהא דחיה נאמנות על הולד, וכתבו הראשונים דא"א בענין אחר, (עיין לקמן סימן      ), וכן גם בנאמנות הרופאים ועדיין צ"ע.

ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן ס"ה) כתב דרופא נאמן רק במסל"ת, ואף דמסל"ת אינו נאמן אלא בדרבנן כמבואר במסכת ב"ק (קי"ד ע"ב) כיון דאומן לא מרעי אומנותיה יש להאמינו.

הרי לן דעת השבו"י דרופא נאמן רק בצירוף חזקת לא מרעי אומנותיה ומסל"ת וזה כשיטת הרא"ש הנ"ל לגבי נאמנות הקפילא כמבואר.

ובשו"ת המהרש"ם (ח"א סימן כ"ד) כתב דרופא ישראל מחלל שבת אינו נאמן מעיקר הדין אך מ"מ במידי דעבידא לגלוי' יש להאמינו כמו דקפילא נאמן, עי"ש.

הרי לן שגדולים אלה למדו דין רופא מדין קפילא.

ויש מן האחרונים ששללו לחלוטין את נאמנות הרופאים ובפרט בנוגע לרופאי זמנם, עיין בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סימן ע"א) מש"כ לגבי משקל דברי הרופאים בהלכות נדה. ובדרכו הלך נינו הגדול כ"ק מו"ר בעל דברי יציב (בשו"ת אהע"ז סימן ז').

ה

האם יש לסמוך על חות דעת כפולה

ויש מן האחרונים שחידשו דאף במקום שאין האדם נאמן משום שהוא חשוד על הדבר, כגון ישראל שאינו שומר תו"מ או נכרי, מ"מ אם שאלו שנים זה שלא בפני זה ונמצאו דברים מכוונים יש לסמוך עליהם. ונבאר יסוד הדברים.

הנה מבואר במס' גיטין (י"ט ע"ב) "רב פפא כי הוי אתי לקמיה שטרא פרסאה מקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה".

הרי לן דאם שנים נשאלו זה שלא בפני זה וכוונו דבריהם אף שבעצם כותים הם ואינם נאמנים רגליים לדבר שדבריהם אמת.

ועפי"ז כתב בשו"ת שאילת דוד להגר"ד מקרלין (יו"ד סימן ב') לגבי רופא שמעיד שיש לאשה מכה באותו מקום, שאם ישאלו שני רופאים ושניהם יאמרו כן יש להאמינם. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן י"ג, וח"ו סימן קמ"ז), עי"ש.

וכבר הקדים אותם רבינו הש"ך בהלכות רבית. דהנה כתב הרמ"א ביו"ד (סימן קס"ה ס"א) "והיכא שעשו מטבע חדשה ולא ידענו אם הוסיפו או פיחתו חומש, סמכינן אאומנים עובדי כוכבים דבקיאים בכך במסל"ת".

וכתב הש"ך (ס"ק ז') "ששואלים לשנים זה שלא בפני זה במסיחין לפי תומם כדעבדינן בשטרא פרסאי". והביא כן בשם בעל התרומות, עי"ש.

אך מ"מ לא מהני אלא במסיח לפי תומו וכמבואר בגמ' גיטין ובדברי הש"ך. והרי בכל השאלות לרופאים בזמנינו אין זה מסיח לפי תומו כלל, וא"כ גם בזה עדיין לא אשכחנא פתרי בני"ד.

ו

האם יש משקל באמינות אישית

הנה שנינו בכתובות (פ"ה ע"א)

"ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה אפכה רבא לשבועה אשכנגדה זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא אייתו ההוא שטרא גביה א"ל רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א"ל איכא איניש אחרינא בהדי' דמר א"ל לא א"ל אע"ג דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא א"ל רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגוויה אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה".

ומסוגיא זו הוכיח הגרמ"פ באגרות משה (יו"ד ח"א סימן נ"ד) באב המתארח אצל בנו או בתו שאינם שומרים תו"מ ואינם מקפידים בכשרות, דאם האב יודיע בבירור שלא יכשילו אותו באיסור נגד רצונו יכול הוא לסמוך עליהם, דלא צריך עדות ובירור אלא כשמסופק לו לאדם, אבל כשהוא יודע בידיעה אישית וברי לו שבניו לא ישקרו לו ולא יאכילוהו מאכ"א רשאי הוא לסמוך עליהם.

אמנם בתשובה אחרת סייג הגאון את דבריו, וביו"ד ח"ב (סימן מ"ג) דן לגבי משגיח כשרות שאינו שומר מצוות אלא שהרב מכיר אותו כישר ונאמן ובטוח הוא בו שלא ישקר אם אפשר לסמוך עליו. ושם כתב לחלק בין בן משפחה מדרגה קרובה שמכירו לפני ולפנים ולפיכך יש לו רשות לסמוך עליו, לאדם זר דלעולם אין להכיר זר בדרך קרובה שמכירים בני משפחה זא"ז ומשו"כ אין להאמינו, עי"ש.

ולענ"ד דוחק הוא זה, וטוב שכן קרוב מאח רחוק, ומהי"ת לחלק בסברא בין זל"ז, ובאמת יש שחברים מכירים זא"ז טוב יותר מבני משפחה. ועוד דלפי דבריו יתחדש דרב יכול למנות בנו הנאמן עליו כמשגיח כשרות אף אם אינו שומר מצוות כלל, וזה תימה בעיני.

ואי בדידי תלי' הייתי אומר דאף שאדם רשאי לסמוך על ידיעתו הברורה ועל הרגשת לבו, אין זה אלא לגבי עצמו אבל אין לו כל רשות לתת משקל להרגשה זו לגבי זולתו, ואיך יתן הכשר עפ"י הרגשת לבו כאשר המשגיח חשוד ואינו נאמן מעיקר הדין.

ומצאתי ראיה גדולה לסברא זו בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן ס' שדן לגבי יינם של אנוסי ספרד, ונקט דלכאורה יש להחמיר כיון שיש מהם שדינם כמומרים, ומ"מ כתב שם.

"אלא לפי שיש לחוש בקצת אנוסים שמא קלקלו מעשיהם, ואפילו במקום התירא אכלי איסורא, אין אני סומך להתיר כן לכל, ואני רגיל לומר למי שבא לו יין אם אתה סומך על המשלחו שתהו אתה בביתך, והיזהר שלא תמכרנו לישראל שאינו בקי במשלחו"

הרי לן מדברי חד מרבותינו הראשונים שאדם יכול לסמוך על ידיעת עצמו אך אין לו רשות להתיר לאחרים על סמך ידיעה זו.

אמנם שוב ראיתי ראיה גדולה אף לסברת הגרמ"פ. דהנה באהע"ז סימן קט"ו סעיף ז' איתא "מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או קרובותיו שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו… הרי זה חייב להוציאה". ומקור הלכה זו במהרי"ק. וכתב שם הבית שמואל (ס"ק ל"ג) "כתב מהרי"ק דוקא גברא דגיס ביה ומצוי אצלו כעובדה דש"ס דאיתא שם דאמר רבא שאני בת רב חסדא דקים לי בגווה טובא אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגווה לא".

הרי לן דהלכה זו מושתתת על הא דבת רב חסדא, ולהדיא קבעו המהרי"ק והב"ש דרק בקרובי משפחה "דגיס ביה ומצוי אצלו" מהני ולא בזולתם.

אך באמת נראה פשוט דאין כונת הפוסקים בזה דצריך דוקא קרובי משפחה, אלא כל עיקר כונתם לאפוקי מקרה שאין הנאמנות מושתתת על היכרות אישית בתכונות האישיות, אלא שאומר פלוני נאמן עלי כי הוא מופלג בחסידות דבזה לא מהני כמבואר בדברי הב"ש שם, אבל כל שמתוך היכרות קרובה בטוח באדם פלוני ודעתו סומכת עליו אין בין קרוב לרחוק, ודו"ק בזה.

ומ"מ נראה דאלו ואלו דא"ח ונאמנות זו יש לה תוקף רק בקרובים וכדו' ורק לגבי עצמו ולא לזולתו. ודו"ק בכ"ז.