ברכת שהחיינו בנר חנוכה ובספרים

ברכת הזמן בנר חנוכה

א

כתב בשו”ת זרע אמת (ח”א סימן צ”ו) והובא בסימן תרע”א בשערי תשובה (ס”ק י”א) ובמשנה ברורה (ס”ק מ”ה) דמי שהדליק נר חנוכה בבית הכנסת בליל א’ אינו חוזר ומברך זמן בבית אא”כ הוא מוציא אחרים יד”ח.

וטעמו ונימוקו דלא גרע ממי שבירך על הראיה שאינו חוזר ומברך על ההדלקה, וכן מי שהדליק בבית הכנסת, ועוד דזמן יכול לומר אף בשוק, עי”ש.

ויש לעיין בשתי הסברות שכתב.

א. לכאורה אין הרואה צריך לברך אלא כשהוא רואה נר חנוכה שהודלק כדין ויצאו בו ידי חובתו. דאטו הרואה נ”ח שהודלק למעלה מכ’ אמה יברך עליו, לכאורה פשוט שלא, ולכאורה ה”ה בנר של ביהכ”נ דאין יוצאים בו יד”ח.

אמנם ראיתי באשל אברהם להגה”ק מבוטשאטש (סימן תרע”ו) שאכן נסתפק אם הרואה של נר ביהכ”נ יכול לברך שעשה נסים ושהחיינו, וכתב דכיון דמנהג זה מנהג ותיקין שנהוג בכל תפוצות ישראל יכול לברך על נר זה, וצ”ע.

אך כבר מצינו בדברי אחד הראשונים בספר המכתב בפסחים (ק”א ע”ב) שכתב שנהגו להדליק בבית הכנסת כדי לזכות את אלה שאין להם בית בברכת הרואה, הרי שמברכים אף על נר של בית הכנסת, עי”ש.

אך באמת נראה פשוט דאין מברכין על נר שהדליקו למעלה מעשרים אמה. אך אפשר דאין זה אלא משום דלא שלטא ביה עינא, ולא משום שפסול. אך נראה יותר דאין מברכין ברכה זו אלא על נר חנוכה, ונר שפסול לצאת בו יד”ח מ”מ הוי נר חנוכה ונהגו לברך עליו, ואין לברך להדליק נר של חנוכה על נר שאינו נר חנוכה, ומשו”כ אכן אפשר לברך עליו גם ברכת הרואה, ודו”ק בזה.

ב. מש”כ דמברך אפילו בשוק, אף שכך אמרו בימי החג, כבר נסתפק המשנ”ב בשעה”צ סימן תרע”ו בשעה”צ סק”ג אם כך גם בחנוכה. והביא את דברי המאירי דאף שאינו רואה מברך שעשה נסים ושהחיינו על עצם היום.

אך באמת אין זה אלא שיטה יחידאה ולכאורה אין הלכה כמותו.

ואי בדידי תלי’ היה נראה דכשם שחוזר ומברך בבית ברכת המצוה וברכת הרואה כך חוזר ומברך זמן. אך מה אעשה ובטלה דעתי לדעת גדולי הפוסקים הנ”ל.

והנה אם אכן נקבל את דברי הזרע אמת, אפשר שגם את בני ביתו לא יוכל להוציא, שהרי לדעת החת”ס אין אדם מוציא אחרים בברכת הזמן כשכבר יצא בעצמו, אך דברי החת”ס תמוהים כפי שיבואר לקמן.

ב

יצא מוציא בברכת הזמן

כתב החת”ס בשו”ת או”ח סי’ קמ”ג דש”צ המקדש בביהכנ”ס בליל החג יכוין שלא לצאת בברכת הזמן, דאם יצא יד”ח שוב לא יוכל לברך להוציא בני ביתו דברכת הזמן הוי ברכת הנהנין ולא אמרינן ביה אם יצא מוציא עי”ש.

ותלתא תמיהא יש בדבריו. א: הלא פשוט דברכת הזמן ברכת השבח היא ולא ברכת הנהנין וכמבואר להדיא ברמב”ם פ”י ה”א מברכות, וכך פשוט גם בסברא דמה ענין ברכה זו לברכת הנהנין. ב: אף אם ברכת הנהנין היא, מ”מ כיון דחובה היא יש בה ערבות ואעפ”י שיצא מוציא אחרים מדין ערבות, ואין זה תלוי באופי הברכה וענינה אלא אם חיוב הוא או רשות.

ג: אך ביותר יש לתמוה דדברי אדוננו החת”ס נסתרים לכאו’ משני סעיפים מפורשים בשו”ע, דבסי’ תקפ”ה ס”ב לגבי תקיעות שופר כתב הרמ”א להדיא דאם כבר יצא בעצמו יכול לברך את כל הברכות להוציא אחרים, וכ”ה בסי’ תרצ”ב ס”ג לגבי מגילה דיכול לברך להוציא אחרים. וגם בהלכות חנוכה סי’ תרע”א בשערי תשובה ס”ק י”א מבואר דמי שבירך ברכת הזמן על הדלקה בביהכ”נ יכול שוב לברך להוציא ב”ב עי”ש, ופלא שכ”ז נעלם מעיני החת”ס.

ואין לומר שדעתו לחלק בין ברכה”ז על המצוות שבהם יכול לברך להוציא אחרים לברכה על החג דמה טעם יש לחלק בין זל”ז. ועוד דבשו”ת חת”ס יו”ד סי’ רח”צ כתב החת”ס כן אף לענין ברכה”ז על המילה, ותימה גדולה היא לכאורה, וצ”ע. (ושו”ר שכבר נתקשה בדברי החת”ס בשו”ת התעוררות תשובה ח”א סי’ צ”ג).

ואף שכתב הרמב”ם בפי”א ה”י מברכות דהעושה מצוה לאחרים אינו מברך שהחיינו, באמת לא מיירי במוציא את בעל המצוה בברכה אלא במי שעושה מצוה לאחרים שלא בפניהם וכמ”ש הכס”מ שם בשם הרמ”ך והרמב”ם דייק הלכה זו מלשון הגמ’ בסוכה מ”ו העושה סוכה לעצמו מברך עי”ש אבל פשוט שיכול להוציא אחרים בברכת הזמן.

אמנם בברכת שהחיינו על פרי חדש אינו מוציא אחרים כיון דהוי רשות וכמ”ש הפמ”ג בסי’ רכ”ה בא”א סק”א וכ”כ באבנ”ז או”ח סי’ תמ”ט עי”ש.

ג

הנה זכיתי כיום הזה להוציא לאור ספר חדש שאלות ותשובות חלק א’, ולבי מלא הודיה להקב”ה ושמחה. זקנינו הגר”י עמדין זצ”ל כתב במור וקציעה סימן רכ”ג דיש למחבר לברך שהחיינו על ספר חדש ואם ישמחו אף אחרים בספרו יברך הטוב והמטיב “דאין לך קנין ובנין של שמחה גדול מזה”.

בא וראה מה שאמרו חכמינו ז”ל “אין שמחה אלא חכמה” (מדרש משלי א’), ועוד אמרו “ואין חכמה אלא תורה” (תנחומא וילך ב’). הרי לן שאין לך שמחה כשמחת התורה.

אך מאידך כתב דאין זה אלא א”כ כונתו בספרו לשם שמים בלבד, וכי אוכל לומר זכיתי לבבי וכונתי לש”ש ולא להתגדל ולהתכבד, ע”כ לא הרהבתי עוז לברך שהחיינו, כי ידעתי מך ערכי.

ועיין עוד בשו”ת יד יצחק לזקנינו גאב”ד טאלטשווא (ח”ב סימן רנ”ט) שנשאל ע”י אחד הרבנים למה לא בירך שהחיינו כשיצא לאור ספרו הגדול באר יצחק עמ”ס חולין, וכתב דמעולם לא ראינו לרבותינו שיברכו, ובענותנותו כתב דמי יודע אם דבריו יתקבלו לרצון ומי יודע אם טובים הם, ומשו”כ א”א לברך שהחיינו עד אשר יראה שאכן דבריו מתקבלים ואז כבר א”א לברך כיון שהספר כבר יצא לאור ונפוץ ואין בו ענין חדש, עי”ש.

ומשום כ”ז נוהג אני לברך על בגד חדש ומתכוון אני שתעלה ברכה זו אף לספר החדש.

ברכת שהחיינו על קיום מצוות בפעם הראשונה

י”ד תשרי תשס”ב

כבוד הרב הגאון המפו’

רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א

נעימות בימינך נצח.

הנני בהתנצלות מרובה על איחור תשובתי, אך כשמכתבו הגיע הנחתיו לזמן קצר ושוב נאבד ממני ולא  מצאתיו, ולאחר שנתייאשתי מלמצוא אמרתי להשיבו דבר עפ”י זכרוני.

כת”ר שאלני בכהן שלראשונה מקבל ה’ סלעים בפדיון הבן האם ראוי שיברך שהחיינו.

ולענ”ד יש להמנע מלעשות כן, דהנה מקור הלכה זו ברמ”א יו”ד סי’ כ”ח ס”ב דיש לברך בפעם הראשונה  שהוא מקיים מצות כיסוי הדם ומקורו בספר מנהגים, ושיטה זו מצינו גם בספר הרוקח סי’ שע”א שכתב  כמקור לדבריו את דברי התוספתא בפ”ו הט”ו מברכות דהמקריב מנחות מברך שהחיינו והרוקח פירש  דמיירי בפעם ראשונה שהוא מקריב וכן הוא בכל המצוות, וגם הט”ז הסכים לדברי הרמ”א וכתב לנהוג  כן גם במצוות תפילין עיין בדבריו או”ח סי’ כ”ב סק”א.

וכבר נחלקו רש”י ותוס’ בביאור ברייתא זו במנחות ע”ה ע”ב דברש”י מצינו שני פירושים. א: מיירי שעדיין לא הקריב מנחה בשנה זו. ב: לא הקריב בימיו. והתוס’ כתב דבדרך כלל היה מקריב מנחה פעמיים בשנה והוי כמצוה הבאה מזמן לזמן, וכ”כ בברכות ל”ז ע”ב, עי”ש. הרי שנחלקו בשאלה זו, האם מברך שהחיינו כשמקיים מצוה לראשונה בימי חייו, ודעת הרמ”א שאכן מברך.

אמנם רבים מגדולי הפוסקים חלקו על הלכה זו ובראשם הש”ך שם סק”ה ובכף החיים שם סקט”ו הביא  חבל גדול של פוסקים לדורותיהם שחלקו על הרמ”א וכתבו שלא נהגו לברך בפעם הראשונה על מצוות  שאין מברכין עליהם בכל פעם שמקיימן עי”ש.

ומצינו מנהג זה גם במצוות נוספות, בסי’ רס”ג באו”ח לגבי אשה בהדלקת נר שבת וביו”ד בסי’ ר’ לגבי  טבילת נדה, והנה בדעת תורה למהרש”ם הביא מסידור הגר”י עמדין דאשה המדליקה בפעם הראשונה  תברך שהחיינו והמהרש”ם דוחה דבריו מתוך דברי הרמב”ם בשו”ת פאר הדור סי’ מ”ט. ובאמת מבואר  להדיא מתוך דברי הרמב”ם שם דאין לברך שהחיינו על מצוה בפעם הראשונה אלא בציצית תפלין  ומזוזה ומעקה “שכל אחד מאלו הם מצות שהם קנין לו, לא תהיה זו פחותה מקונה כלים חדשים או  בונה בית חדש”. הרי להדיא דבשאר מצוות אין לברך שהחיינו על קיומן בפעם הראשונה, אלא באותן  מצוות שמברך עליהם מצד קנין חדש. וביו”ד סי’ ר’ כתב הברכי יוסף דיש נוהגים שאשה מברכת שהחיינו  בטבילתה והברכ”י דחה מנהג זה בתוקף, וגם ביד שאול להגרי”ש נטנזאהן דחה מנהג זה עי”ש.

והנה בפרי תואר יו”ד סי’ כ”ח סק”ה כתב לפרש הלכה זו שמקורה בדברי הראשונים כמבואר דאין  הכונה שמברך על כל מצוה ומצוה בשעה שמקיימה לראשונה אלא דעל האדם לברך כשמגיע לעול  המצוות על כללות המצוות שהוא נכנס לחיובן, והחתם סופר בשו”ת או”ח סי’ נ”ה הסכים לדבריו  והוסיף לפרש את דברי התוספתא הנ”ל דכהן המקריב בפעם הראשונה לחייו מברך שהחיינו על מצוות  הכהונה בכללותן, ולפי”ז כתב ליישב את המנהג שאשה מברכת על טבילה ראשונה לאחר נישואיה  דברכתה על מצוות הנשים דהיינו טבילה חלה ונר שבת, ולהלכה פסק שאין לברך, ומ”מ במקום שנהגו  אין למחות בידם, עי”ש.

וכמדומני שראיתי בשו”ת זכרון יהודה סי’ ג’ שלמעשה פסק החת”ס שילד המניח תפילין לראשונה יקח  פרי חדש ויברך שהחיינו וכמנהג כל ספק בברכת שהחיינו.

ועיין עוד בצבי לצדיק ביו”ד סימן כ”ח שכתב סברא נוספת שלא יברך שהחיינו בהנחת תפילין דכיון דאביו מחנכו לפני הבר מצוה לא תיקנו לברך שהרי לפני הבר מצוה אינו בר חיובא ולאחר שנעשה ב”מ כבר הורגל במצוה זו, משא”כ בהקרבת המנחות דקטן אינו מקריב, עי”ש.

ומ”מ נראה להלכה דכהן המשתתף לראשונה בפדיון הבן לא יברך שהחיינו, שהרי רבים מן  האחרונים חולקים להלכה על הרמ”א וספק ברכות להקל ובפרט שלא נהגו כן כעדות האחרונים וגדול  המנהג, ולהדיא כתבו החיד”א והחת”ס דבמקום שלא נהגו יש למחות על הנוהג כן. ובני”ד אין לברך גם  על כלל מצוות הכהונה שהרי בודאי נשא כפיים פעמים רבות ואיך יברך שוב על מצוות הכהונה. וכ”ז  נכון בכל המצוות וק”ו בני”ד שהרי מצות הפדיון על האב הוא ולא על הכהן ואין הכהן מקיים המצוה  אלא מאפשר לאב לקיים מצוותו כמבואר בפסחים קכ”א ע”ב בבעית הגמ’ כהן מברך דקמטי הנאה  לידיה או אב מברך דקעביד מצוה הרי דאין הכהן עושה מצוה וכיון דמסקנת ההלכה דאב מברך ולא  כהן, בודאי לא יברך אף בפעם הראשונה, כך נראה להלכה.

הנני חוזר בהתנצלות על איחור תשובתי.

ידידו המוקירו בלו”נ

אשר וייס