א

שאלות רבות ושיטות רבות מצינו בברכה זו, ואבאר סוגיה זו לפי קט שכלי בס”ד.

הנה ג’ דרכים יש לכאורה בהבנת ברכה הרואה.

א. ברכה זו על מצוות ההדלקה היא. אף שברכה זו ברכת השבח היא במהותה וניסוחה, מ”מ אפשר שסיבת חיובה עצם ההדלקה (ובמק”א דנתי כיוצ”ב בברכת שהחיינו על המצוות אם סיבתה שמחת המצוה שהרי חזינן דאין מברכין אלא על מצוה שיש בה שמחה, או שמא סיבתה עצם המצוה. ומדברי הפמ”ג והמ”ב סי’ תרצ”ב דאין השומע יוצא בברכת הזמן על מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים כאשר המברך כיוון למצות מגילה בלבד משמע דהברכה על עצם המצוה היא, דאילו היה מברך על שמחת המצוה נראה פשוט דהמברך על כלים חדשים מוציא חבירו שצריך לברך על פרי חדש כיון ששתי הברכות על שמחת החידוש המה. וכך נראה דאם שתי הברכות על שמחת המצוה הם, מסתבר דיוצא אף אם חבירו מברך על מצוה אחרת. (אמנם רעק”א בסי’ רי”ט הביא מספר אורים גדולים דהמברך הגומל על שיצא מבית האסורים אינו מוציא חולה שנתרפא, וצ”ע בטעם הדבר ואכמ”ל). ולדרך זו דהברכה היא על מצוות ההדלקה צ”ל דתקנה מיוחדת תיקנו דאף הרואה יכול לברך אף שאין הראיה עיקר המצוה. ואפשר דיש מצוה מסויימת אף בראיית הנר משום פרסומי ניסא ומשו”כ אף הרואה מברך.

ב. ברכה זו לעולם על עצם הראיה היא ואף כשמברך בשעת ההדלקה עצם הברכה על הראיה היא, אלא שתיקנו לסדרן על הנר כדרך שמצינו בסוכה מ”ו ע”א שמסדר את הברכות כולן על הכוס. ונפ”מ בין שתי דרכים אלה, סומא המדליק אם מברך שעשה נסים, דאם על מצות ההדלקה הוא מברך גם סומא מברך, אבל אם אינו מברך אלא על הראיה אין הסומא מברך כיון שאינו רואה.

ג.   הברכה על הזמן היא דכשם שמברך כשהוא רואה מקום שנעשו נסים לאבותינו כך מברך על זמן שנעשו בו נסים, אלא שלכתחלה אמרו שיברך בשעת ההדלקה או הראיה. ונראה דלכל אחד מדרכי הבנה אלה יש בית אב בדברי רבותינו הראשונים ובמחלוקת הם שנויים, כמבואר לקמן.

ב

הנה נחלקו הראשונים והפוסקים מי מברך ברכת הרואה, ויש בזה שש שיטות.

א. הרואה שאינו מדליק מברך אבל מי שעתיד להדליק בביתו לא יברך על הראיה שלפני כן. כ”כ בשו”ע סי’ תרע”ו ס”ג וזו שיטת הרשב”א, ודעה אחת בריטב”א. שיטה זו יסודה דעיקר הברכה על ההדלקה היא אלא שתיקנו לברך גם על הראיה וכיון שהוא עתיד להדליק מוטב לברך על עיקר המצוה ואינו מברך על הראיה, ואף דאין מעבירין על המצוות “לברך על ההדלקה עדיף טפי” כ”כ הריטב”א.

ב. מי שעדיין לא הדליק אף שעתיד להדליק מברך כ”כ רש”י בשם רבי יעקב וכ”ה בריטב”א (סוכה מ”ו ע”א) ואף שעתיד הוא להדליק מ”מ אין מעבירין על המצוות, וכ”כ הב”ח בסי’ תרע”ו.

שיטה זו יסודה דלעולם ברכת הרואה היא ועל הראיה הוא מברך ואף דלכתחלה מסדרו על הנר בשעת ההדלקה מ”מ אין מעבירים על המצוות, אבל להבנה הנ”ל באות א’ מי שמדליק לא תקנו לו כלל לברך על הראיה וממילא לא שייך אין מעבירין על המצוות.

ג. רשות בידו ומה שירצה יעשה, יברך על הראיה דאין מעבירין על המצוות או על ההדלקה דהכי עדיף לכתחלה כ”כ בספר המנהיג סימן קי”ט. גם שיטה זו סוברת דהברכה אחת היא ועיקרה על הראיה אלא דכנגד אין מעבירין על המצוות יש צד דלכתחלה עדיף טפי לברך כדרך שתיקנו חז”ל.

ד. י”א בריטב”א ומאירי שם דמברך פעמיים. א. בשעת הראיה ושוב שנית בשעת ההדלקה. ולכאורה ס”ל דשני דינים יש בברכה זו ושתי סיבות מחייבות בה, גם ראיה וגם הדלקה. ולכן אף כשכבר בירך על הראיה חוזר ומברך על ההדלקה. (אך נראה פשוט לשיטתו דאם כבר בירך על ההדלקה לא יברך שוב על הראיה, דבכלל מאתיים מנה וכשבירך על ההדלקה גם הראיה בכלל).

ה.                             בשו”ת להרמב”ם סימן רכ”ב כתב “שאלה ומה יאמר אדוננו בדבר מי שהדליק נר חנוכה וברך עליו וחזר והדליק (נר) חנוכה אחר או ראהו, היחזור ויברך על הדלקתו או על ראיתו, וכן פעם אחר פעם, אם לאו.

תשובה בדבר הזה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות, אם היתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר זה, ברכה אחת לכולם, ואם ברך והדליק ואחר כך נזדמן לו נר אחר להדליק, יברך ברכות אחרות וכן אפילו נזדמנו לו מאה זה אחר זה. וכך הדין בברכת הרואה“.

ולכאורה מבואר דאפילו כבר בירך על ההדלקה חוזר ומברך על הראיה וזה חידוש גדול. ומשמע כן לכאורה בפירוש הראשון של רש”י בדף כ”ג ע”א ד”ה הרואה שכתב “העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משום רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה“, ומשמע לכאורה דלשיטה ראשונה מברך על הראיה אף שכבר הדליק ובירך על ההדלקה. אך נראה יותר דכוונת רש”י להוסיף את פירוש הר”י בשם ר’ יעקב על פירושו ואין כאן שני פירושים שונים ונקט עיקר דרק אם לא הדליק עדיין מברך על הראיה, ודו”ק.

אך בדברי הרמב”ם יש חידוש גדול שבעתיים, דהרואה וחוזר ורואה ג”כ חוזר ומברך, ושיטתו דכל ראיה וראיה מחייבת ואין אדם יוצא בו יד”ח בברכה אחת ביום.

ולכאורה סותר הרמב”ם את דבריו בפ”ג ה”ד מהלכות חנוכה “וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתים שעשה נסים לאבותינו ושהחיינו ובשאר הלילות המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת שאין מברכין שהחיינו אלא בלילה הראשון” הרי שרק אם לא בירך עדיין מברך, וצ”ע.

ו. כתב המאירי (כ”ג ע”א) “מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות י”א שמברך לעצמו שעשה נסים וכו’ והדברים נראין”. ויסוד שיטה זו דעצם הזמן מחייב לברך אלא שנכון לברכו בשעת ההדלקה אם אפשר.

וכבר כתב הרמב”ן (ברכות נ”ד ע”ב) (תורת האדם שער הסוף – ענין הרפואה) דצריך לברך ברכת “שעשה לי נס במקום הזה” בשם ומלכות ד”הרי ברכה שניה של מגילה ונר חנוכה ברכות הנס (נ”א השבח) הן ומברך אותן בשם ומלכות, ואין בין הרואה נר חנוכה לרואה מקום שנעשו נסים לאבותינו אלא שזו קבועה ביומה וזו תלויה במקום”, הרי שגדר אחד למקום ולזמן שנעשה בו נס.

וכך מבואר גם בשאילתות דר’ אחאי גאון שאילתא כ”ו, עי”ש.

ז. בחידושי הר”ן שבת שם כתב “ועוד כתב הרא”ה ז”ל שאם היה שם בשעת ההדלקה ששמע מפי המברך כשרואה צריך לברך שהרי לא יצא ידי ברכה”.

ולא הבנתי, דאם שמע הברכה ויצא בה איך יחזור ויברך, ומה זה שכתב “שהרי לא יצא ידי ברכה”, וצ”ע.

ולכאורה פשוט דיש השמטה וטעות דפוס בדבריו, וצ”ל “שאם לא היה שם… ולא שמע מפי המברך”, ודו”ק.

אך חיפשתי בחידושי הר”ן שי”ל מחדש בהגהות המו”ל, וראיתי שכל קטע זה שבחיה”ר הושמט מן הספר, ולא ידעתי מדוע.

ג

והנה אם הדליקו עליו בביתו גם בזה נחלקו הראשונים, הרשב”א הביא י”א דמברך על הראיה ודחה שיטה זו דלא מצינו היוצא במצוה וחוזר ומברך עלה. אך הריטב”א והמאירי נקטו לעיקר שמברך.

ולכאורה סברת הרשב”א תמוהה דאף שיצא במצוות הנר ע”י אנשי ביתו מ”מ לא יצא בברכת הראיה, ונראה דאזיל לשיטתו דברכה זו על מצות ההדלקה תוקנה והוי כברכת המצוה לענין זה, והמאירי לשיטתו דעיקרו ברכת השבח על הזמן ודו”ק בזה.

ועיין עוד בריטב”א ובמאירי שהביאו מחלוקת אם מברכים ברכה זו עובר לעשייתן או לאחר שהדליק כמו שאמרו “הרואה נ”ח מברך ואיך יברך לפני ראייתו“. ושיטה זו מבוארת דלעולם ברכה זו על הראיה היא וז”פ.

ולשיטה הראשונה נראה לכאורה דס”ל דהוי כברכת המצוה דאף ברכה זו שעשה נסים וכו’ מברך עובר לעשייתה על ההדלקה, אך לפי”ז צ”ע למה לא יחזור ויברך על הראיה, דהרי גם הראיה מחייבת ברכה.

וי”ל דלא תיקנו ברכה על הראיה אלא למי שלא בירך על ההדלקה, דעיקר ברכה זו על ההדלקה נתקנה ולא תיקנו ברכה לרואה אלא כשלא בירך על ההדלקה. והלא גדולה מזו ביארנו לעיל בדעת השו”ע דאף במי שעתיד להדליק לא תיקנו ברכת הרואה.

ויש לעיין במי שהדליק ושכח לברך ברכה זו, האם יכול לחזור ולברך על הראיה. ולכאורה פשוט שאכן כך יעשה, אך באמת יש לעיין לפי דברי הרשב”א שלאחר שיצא יד”ח לא יחזור ויברך.

ונחלקו האחרונים בשאלה זו. בפמ”ג (סימן תרע”ו משב”ז סק”ד) כתב דהוי כאילו הדליקו עליו בביתו דכבר יצא ואינו מברך. אך בשו”ת רעק”א תנינא סימן י”ג כתב דודאי מברך על הראיה ואינו דומה להדליקו עליו בביתו דהוי כאילו הוא זה שהדליק ובירך משא”כ בשכח לברך. ולכאורה פשוט כדבריו וקשה להבין את שיטת הפמ”ג.

אך אפשר עוד דלדידן שמברך ברכה זו לפני ההדלקה באמת נקטינן דהוי בעצם ברכה על הראיה אך מ”מ כשהוא מברך בשעת ההדלקה תיקנו לברך אף ברכה זו עובר לעשייתן אף דמברך על הראיה וכדרך שתקנו בברכת הזמן. וכך נראה מלשון המאירי שלא דחה שיטה זו לגמרי אלא כתב “ואיני רואה הכרח בכך“, ומשמע שאינו חולק עליו ביסוד הדברים אלא דס”ל דמ”מ מסתבר שיברך עובר לעשייתן, ודו”ק.

ובאמת נראה דשאני ברכה זו משאר ברכות הראיה, דבכל ברכות הראיה אינו מברך אלא על מה שראו עיניו וללא ראות עינים אין כל סיבה וענין לברך עליו, משא”כ בברכה זו שהוא מברך על הניסים שנעשו בזמן הזה, אלא שתיקנו לברך על הנר, וא”כ לא יפלא שמברך ברכה זו עובר לראיה ולא כשאר ברכות הראיה שאין מברכין עליו אלא לאחר שראה.

והנה יש לעיין לדידן דקיי”ל שאינו מברך אא”כ אינו עתיד להדליק מה הדין כאשר לא היה עתיד להדליק משום שלא היו לו שמן ופתילות ובירך ברכת הרואה, ושוב נזדמנו לו פתילות ושמנים וזוכה הוא לקיים מצוה זו כתיקונה, האם חוזר ומברך ברכת הרואה.

דמחד גיסא לא מצינו לדידן שמברך פעמיים בלילה ברכה זו, אך מאידך גיסא כל עיקר יסוד שיטה זו ההנחה דעיקר הברכה תוקנה על ההדלקה ולא תיקנו ברכה על הראיה אלא למי שאינו מדליק, ומהאי טעמא מברכים אנו ברכה זו עובר לעשייתן כמבואר. וא”כ יש מקום לומר דאף שבירך על הראיה חוזר ומברך על ההדלקה.

אך באמת נראה טפי דכיון שכבר בירך ברכה זו אינו חוזר ומברך על ההדלקה.

ובענין המדליק נר חנוכה מתי מברך ברכת הרואה, עובר לעשייתן או לאחריה, חידוש כתב בזה באבודרהם הלכות חנוכה בשם רבינו יונה דבכל לילה מברך להדליק ומדליק על הנרות  ולפני שהוא מדליק את הנר האחרון שהוא הנר הנוסף של הלילה הזה מברך שעשה ניסים ונמצא ברכתו על תוספת הנס שבלילה הזה, ודפח”ח.

והנה המחבר לכאורה סתר דבריו בסוגיא זו. שהרי בסי’ תרע”ו ס”ג כתב “מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו כשרואה נר חנוכה מברך שעשה ניסים ובליל הראשון מברך גם שהחיינו ואם אח”כ בליל ב’ או ג’ בא להדליק אינו חוזר ומברך שהחיינו”. הרי דרק מי שאינו עתיד להדליק מברך. אך בסי’ תרע”ז ס”ג כתב “י”א אע”פ שמדליקין עליו בתוך ביתו אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות, הגה כי חייב לראות הנרות וכן נוהגין ואפי’ אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו מדליק ומברך עליהם וכן נוהגין”. וכבר כתה המשנ”ב בס”ק י”ד שהאחרונים נתקשו בדבריו. ובשעה”צ ס”ק כ”א הביא מש”כ במאמ”ר ליישב דכיון דמצוה לראות נ”ח משום פרסומי ניסא, אם הוא במקום שאין ישראל מדליקין חייב הוא להדליק כדי לראות, וכיון שחייב להדליק חייב גם בברכות הנר, עי”ש ודו”ק.

ד

למה תיקנו ברכה זו רק בנר חנוכה

הנה התוס’ בסוכה מ”ו ע”א הקשו למה תיקנו ברכת הרואה רק בנ”ח ולא במצוות אחרות כגון סוכה ולולב ותירצו בשני דרכים: א. דיש בנ”א שאין להם בית להדליק בו. ב. משום חביבות הנס. וכתבו נפק”מ בין התירוצים במזוזה דאם משום בנ”א שאין להם בית גם במזוזה יש לברך ואם משום חביבות הנס אין לברך במזוזה.

וכל דבריהם תמוהים לכאורה, וכי איזה ברכה יברכו על ראיית המזוזה וכי יברכו “שעשה נסים לאבותינו”, ומה ענין מזוזה אצל הנס, ואף בסוכה ולולב יש לתמוה לכאורה אם יברך עליהם “שעשה נסים לאבותינו” דאף שחג הסוכות זכר ליציאת מצרים היא מ”מ מצוות אלה מן התורה הם וכבר כתבו התוס’ (פסחים ק”ח ע”ב) דבמצוה של תורה לא אמרינן אף הן היו באותו הנס, ונראה ביאור דבריהם דכיון דלא דרשינן טעמא דקרא ולא בהכרח משום הנס באו (ובפרט מצוות לולב שאין לו קשר לנס ואינו זכר לנס כלל), ומ”מ במזוזה ודאי תימא לומר שיברך על הנס.

ומשום כן נראה מדברי התוס’ גדר חדש בברכת הרואה, דאינה ברכה על הנס כלל אלא שתיקנו חכמים דמי שאינו יכול לקיים מצוה בעצמו יברך כאשר רואה מצוה זו מתקיימת ע”י אחרים, והברכה היא כעין ברכת הודאה על המצוה אלא שבחנוכה תיקנוהו על הנס כיון שכל מצות חנוכה הודאה על הנס ופרסומי ניסא, אבל גדר הברכה וסיבתה ראית המצוה כשהיא מקויימת ע”י אחרים. ויובן לפי”ז מה ענין ברכה זו בלולב ומזוזה (בנוסח הודאה על המצוה).

ובאמת נראה עוד בגדר תקנה זו דברכת הרואה שתיקנו שהרואה יברך מעין ברכת המקיים את המצוה. ובנ”ח שהמדליק מברך שעשה נסים כך מברך גם הרואה ובשאר המצוות יברך הרואה “על מצות”, ואין זה פלא כלל דהלא ברכת המצוות דרבנן והן הם אשר תיקנו שגם הרואה יברך בנ”ח. וביותר נראה כן לפי”ד הדרכי משה סי’ ח’ דהלובש טלית קטן שאין בו שיעור יברך “על מצות ציצית” ולא “להתעטף” הרי ד“על מצות” משמעה הודאה על המצוה אף שאינו מקיימה בשלימות, סו”ד נראה בקושית התוס’ דהיה מקום לברך על מצות בכל המצוות בראייתן, ודו”ק.

וראיתי בספר האגודה (מסכת סוכה אות מ”ב) שדן אף הוא בקושיא זו והקשה למה לא תיקנו ברכת הרואה בתפילין ותירץ דלא תיקנו כן אלא בנר חנוכה משום שהוא “עשוי לאורה”, וצ”ב בכונתו.

ונראה דכיון שכל ענין נ”ח פרסומי ניסא הוא, הרי שלא תיקנו להדליק אלא כדי שיראו את הנס ויתפרסם הנס, ומשו”כ יש לברך על הראיה, דאף שאין הראיה מצוה ממש, דודאי יש בו ממהות המצוה ותכליתה ומשו”כ תיקנו לברך עליה משא”כ בשאר מצוות שאין כל מצוה לראותן.

תדע לך דראיית נ”ח יש בו מצוה שהרי כתב הרמב”ן (פסחים ז’ ע”א) דאף דנ”ח אפשר לקיימה ע”י שליח מ”מ מברךלהדליק ולא על הדלקת, משום שהרואה נ”ח צריך לברך. ונלאו כל חכמי לב להבין מה ענין זה אצל זה. ונראה ברור בכונתו, דבמה שתיקנו לברך על הראיה מוכח דיש ענין לראות נ”ח, ואין אדם רואה ע”י שליח, דו”ק בעומקן של דברים.

ה

אם מצוה לקנות בית כדי להדליק נ”ח

הנה ראיתי בקובץ בנתיבות ההלכה דו”ד שבין מרנן ורבנן הגרי”ש אלישיב זצ”ל והגר”ח קנייבסקי שליט”א בענין מי שאין לו בית כיצד ינהג בנר חנוכה.

הגרי”ש זצ”ל חידש דכיון דנר חנוכה חובת הגוף הוא חייב לשכור או לקנות בית כדי לקיים מצוה זו כשם שחייב לקנות שמן ונר, ומה שכתוב בתוס’ סוכה מ”ו ע”א דתיקנו ברכת הרואה משום מי שאין להם בית אין זה משום שפטור מהדלקת נ”ח אלא משום שאנוס הוא, אבל באמת חייב הוא בהדלקה כנ”ל.

ולענ”ד לא מסתבר שיתקנו ברכה מיוחדת למי שאנוס מלקיים מצוה, אלא מסתבר טפי דכונתם דמי שאין לו בית פטור מן מצוה. ואין לדייק מלשון התוס’ “דיש כמה בנ”א שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה” דמשמע לכאורה דחייבים הם אלא שאנוסים הם ואין בידם לקיים המצוה, דנראה יותר דאף דבעצם בני חיובא הם וחייבים הם במצוה זו, מ”מ כל שאין לו בית בפועל אין עליו חיוב, ודו”ק בזה.

ובסברא נראה לכאורה פשוט דשאני מי שאין לו שמן ממי שאין לו בית, דנר שמן ופתילה הם חפצא דמצוה, ופשוט דכשם שמצווה אדם לקנות תפילין, מזוזה, לולב ומצה, כך עליו לקנות נר שמן ופתילה, משא”כ בית שאינו עצם חפצא דמצוה אלא מקום הדלקת הנר, ופשוט לכאורה דלא שאני מציצית דהוי חובת גברא ומ”מ אינו מחוייב ללבוש טלית כדי לקיים מצות ציצית.

וכך מוכח ממה שדימו התוס’ נ”ח למזוזה והקשו לפי תירוץ זה דתיקנו ברכת הרואה בשביל מי שאין לו בית ממה שלא מצינו ברכת הרואה במזוזה, ומשו”כ כתבו דרק משום חביבות הנס תיקנו ברכת הרואה, הרי שדימו נ”ח למזוזה, ולא חילקו דשאני מזוזה דפטור ממנו לגמרי ולכן לא תיקנו ברכת הרואה, משא”כ בנ”ח דאינו אלא אונס, וע”כ דדין נ”ח כדין מזוזה וגדר אחד להם, וכמו דפשוט דמי שאין לו בית אינו מצווה לקנות בית כדי לקבוע בו מזוזה כך גם בנר חנוכה.

ומש”כ הגרח”ק שליט”א להוכיח מלשון הרמב”ם בפי”א מברכות הלכה ב’ – ג’ שכתב “יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואילו הן הנקראין חובה לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן ויש מצוות שאינן חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה. וכל מצות עשה שבין אדם להקב”ה בין מצוה שהיא חובה בין מצוה שאינה חובה מברך עליה קודם לעשייתה. וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגלה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות…”.

הרי דלגבי נר חנוכה כתב דהוי חובה, משא”כ לגבי מזוזה כתב דאינה חובה וע”כ דשאני נ”ח ממזוזה.

לענ”ד אין מכאן ראיה, דאף דביסוד גדרן דומה נ”ח למזוזה ובשניהם מי שאין לו בית פטור מהן, מ”מ שאני מזוזה מנ”ח בגדר בית. דאין חיוב מזוזה אלא כשיש דין בית, ובית שאין בו דע”ד פטור מן המזוזה וכן מי שדר באהל או בספינה פטור כמ”ש הרמב”ם, משא”כ בחנוכה כל מי שגר במקום כלשהו ויש לו דלת ליכנס בה חייב בנ”ח.

וזה דשאני נ”ח ממזוזה, דכל אדם חייב בנ”ח אף מי שדר באהל או בספינה או בביקתה שאין בה דע”ד, דלעולם חייב אדם להדליק נ”ח במקום דירתו, משא”כ במזוזה דתלוי בשם בית, ויש בנ”א הדרים באהל ובספינה וכדו’ שפטורים ממזוזה. ואף שיש חסרי בית הלנים ברחובה של עיר ופטורים אף מנ”ח, הלא גם בתפילין מי שאין לו יד פטור מן התפילין ואטו משו”כ נאמר דאין התפילין חובה, וע”כ דכל שבדרכו של עולם חייב במצוה הוי כחובה, ודו”ק בזה כי לענ”ד פשוט וברור הוא.

ובאמת נראה עוד ביסוד הדבר דאף אם שאני נ”ח ממזוזה וציצית שבהם סיבת החיוב היא הבגד והבית מש”א בנ”ח דהבית אינו אלא היכי תמצא ומקום קיום המצוה, מ”מ מי שאין לו בית פטור בפועל ולא רק מדין אונס, דמי שאין לו לולב ומצה ושמן ופתילה וכדו’ חפצא דמצוה הוי אונס אבל מי שאין לו בית פטור בפועל, והרי הוא כמי שאין לו יד דפטור מתפילין ואינו מצווה להשתיל לעצמו יד על מנת להתחייב, ומי שאינו יורה כחץ אינו חייב לעסוק בניתוחים ע”מ שיוכל לקיים פו”ר, ודו”ק בדקות הענין.

וביסוד הדבר נראה דאף במצוות הרובצות על הגברא יש והן מותנות בחפצא מסויימת או במעשה מסוים, וכבר כתבתי במנחת אשר במדבר (סימן כ”ט אות ב’) לחלק בין מזוזה לציצית, דמצות מזוזה רובצת על הבית ומי שאין לו בית אין כאן כלל תחילת החיוב וסיבתה, אבל מצות ציצית לדידן דהוי חובת גברא האדם מצווה להיות מלובש בציצית ואעפ”כ אינו חייב אא”כ לובש הוא ד’ כנפות, וביארתי בזה כמה הלכות חלוקות בין מצות מזוזה למצות ציצית עי”ש. ואפשר לפי”ז דרק במצות ציצית אמרו במנחות (מ”א ע”ב) דבעידנא דריתחא ענשינן עלה כיון דמ”מ על הגברא היא רובצת משא”כ במזוזה.

הרי לן דאף במצוה שרובצת על הגברא יש והיא מותנת בחפצא, דאין האדם חייב בציצית אא”כ יש ד’ כנפות בכסותו, וכמו”כ נראה דאף דמצות נר חנוכה רובצת על הגברא, אם אין לו בית פטור הוא ממצוה זו, וכשם שאינו חייב לקנות ד’ כנפות להתחייב בציצית כמו”כ אינו חייב לקנות בית להתחייב בנר חנוכה. ודו”ק בכ”ז  כי נכון וברור הוא.