Lidavid Hashem Ori

לדוד ה’ אורי וישעי

זה כשלש מאות שנה שנתשתרש מנהג בקהלות רבות לומר בכל יום ויום מר”ח אלול עד אחר שמחת תורה מזמור כ”ז מספר תהלים, ויש לעיין בטעם מנהג זה וענינו.

דורשי רשומות מצאו רמז במזמור זה לימי אלול, “לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים, קוה אל ה’ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'”, לולא אותיות אלול בהיפוך, וללמדך דבימים הרי גורל אלה כאשר הכל תלוי על כפות המאזניים ומלך במשפט יעמיד ארץ והוא אשר מעביר צאנו תחת שבטו כבקרת רועה עדרו, עיקר העבודה והסגולה, ביטחון בה’. והלא כך אמר הנביא (נחמיה ח’ ט’- י’) “אכלו מעדנים ושתו ממתקים… אל תעצבו, חדות ה’ היא מעוזכם“.

וכך כתב הטור בריש הלכות ראש השנה (סימן תקפ”א) “איתא במדרש מנהגו של עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים וכו’ לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינם כן לובשים לבנים וכו’, ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס, לפיכך נוהגים לספר ולכבס בערב ראש השנה ולהרבות מנות בראש השנה”. ומקור הדברים בירושלמי (ר”ה ז’ ע”ב).

פרק זה שבתהלים מסתיים בפסוק “קוה אל ה’ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'”, וכבר אמרו חז”ל (ב”ר ויחי פרשה צ”ח):

“אמר רבי יצחק הכל בקווי, יסורין בקווי, קדושת השם בקווי, זכות אבות בקווי, תאותו של עולם הבא בקווי, הדא הוא דכתיב (ישעיה כ”ו ח’) ‘אף אורח משפטיו ה’ קיוונוך לשמך ולזכרך תאות נפש’, אף אורח משפטיך אלו יסורים, לשמך זו קדושת השם, ולזכרך זו זכות אבות, תאות נפש זו תאותו של עולם הבא, חנינה בקווי דכתיב (ישעיה ל”ג ב’) ‘ה’ חננו לך קיוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה’, סליחה בקווי דכתיב (תהלים ק”ל ד’) ‘כי עמך הסליחה למען תורא’, מה כתיב בתריה (שם, ה’) ‘קיויתי ה’ קותה נפשי ולדברו הוחלתי'”.

“הכל בקווי, כלומר אפילו אין האדם כדאי, זוכה הוא לכל המתנות בזכות הקווי האמונה והביטחון, ועל זה אמר לישועתך קיויתי ה'” (עץ יוסף שם).

בימים שבהם נעמדים אנו לפני מלך המשפט להתחנן ולבקש “את נפשי בשאלתי ואת עמי בקשתי” הוא שנותן לנו תקוה ושארית, “קוה אל ה’ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'”.

ב

ובפתיחת פרק זה “לדוד ה’ אורי וישעי” אמרו חז”ל (מדרש שוחר טוב תהלים כ”ז) “אורי בראש השנה וישעי ביוה”כ”, וצ”ב בכונתם.

וכיוצא בזה אמרו “כי אתה ה’ עזרתנו – בר”ה ונחמתנו – ביוה”כ”. וכבר פירש עמוד המוסר הגרי”ס זצ”ל, דלכאורה מן הדין היה להקדים את יוה”כ לר”ה והלא יוה”כ קץ מחילה וסליחה הוא, וכשנזכה באלה ונעמוד לפני כסא הדין צדיקים גמורים ודאי נזכה בר”ה לבני חיי ומזונא רויחא. ולמה הקדימה תורה ר”ה ליוה”כ, אלא שהקב”ה יוצרם והוא יודע יצרם כי המה בשר ודם, וקרוצי החומר בהיותם שקועים בחיי היום יום לא יתעוררו כראוי ביום הכפורים ללא הכנה ראויה. העולם הרוחני, עולם התשובה, הסליחה והכפרה רחוק מתודעתם ותרדמת הרגלם, לפיכך הקדים את ראש השנה, יום שבו דנים את כל אחד ואחד, על חיים, על פרנסה ושפע, על בריאות הגוף, כדי שיתעורר האדם לתפלה ולתשובה, ושוב נתן לנו הקב”ה את יוה”כ שבו גמר החתימה כדי להטיב לנו באחריתנו.

וזה שאמרו כי אתה ה’ עזרתנו בר”ה כדי להגיע לתכלית הנחמה ביוה”כ, וכן ביאור אמרם, “אורי בר”ה וישעי ביוה”כ”, ראש השנה הוא אור גדול המאיר לנו את הדרך ליוה”כ.

ג

ועוד אמרתי ביאור, מה ענין פרק זה לימי הדין והרחמים.

הנה אמרו חז”ל (תענית ח’ ע”ב) דאין לבקש רחמים בשעת צרה על שני דברים שונים וכן אמרו שם “בימי ר’ שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא לבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, אמר להו רב שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ומנלן דלא מצלינן אתרתי דכתיב ונצומה ונבקשה מאלקינו על זאת מכלל דאיכא אחריתי”

ואנה אנו באים, הלא בימי הדין והרחמים יש לנו כל כך הרבה בקשות וכל כך הרבה צרכים, הלא בני אנו צריכים, וחיי אנו מבקשים, ולמזונא אנו מתחננים… אלא שלכל אלו צריכים אנו, רק לצורך אחד לעשות רצונך בלבב שלם!

ודרך זו למדנו מדוד המלך נעים זמירות ישראל, הרבה בקשות ביקש דוד מלך ישראל, והרבה תחנונים התחנן… אך כל אלה דבר אחד הם… “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש, שבתי בבית ה’ כל ימי חיי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו”.

ד

והנה דוד המלך ע”ה ביקש בקשה אחת שבו ראה את תמצית חייו “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש, שבתי בבית ה’ כל ימי חיי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו” (תהלים כ”ז ד’) וכבר העירו שפתח בלשון עבר “אחת שאלתי” והמשיך בלשון עתיד “אותה אבקש”.

והנראה בביאור הדברים, דהנה בנוהג שבעולם הרי חייו של אדם מחולקים לתקופות ושלבים שונים, גם שאיפותיו חלומותיו ותקוותיו מתחלפים ומשתנים מתקופה לתקופה ומעת לעת, והרי אין שאיפותיו של נער צעיר כשאיפותיו של בא בימים, ואין תקוותיו של העני המרוד כחלומותיו של עתיר הנכסים. אך דוד המלך ע”ה אמר להקב”ה, רבונו של עולם נער הייתי, רועה צאן, מתחת מכלאות הצאן לוקחתי למלוך על יהודה וירושלים, מקימי מעפר דל ומאשפות ירים אביון, אך שאיפתי אחת היתה בעבר ויחידה תהיה בעתיד “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש שבתי בבית ה’ כל ימי חיי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו”.

ועוד רעיון בתפילתו זו של נעים זמירות ישראל, “שבתי בבית ה’ כל ימי חיי, לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו” הרי תושב ומבקר שני דברים הם, מנוגדים בתכלית, ואם יזכה אדם לישב בבית ה’ כל ימי חייו, איך יבקר בהיכלו. ונראה דזו היתה תפלתו ובקשתו המיוחדת של דהמע”ה שעל אף שישב בבית ה’ כל ימיו יזכה שבכל יום ויום יהיו דברי תורה בעיניו כחדשים, ובכל שעה יזכה למצוא שלל רב, בשמחה ובשעשוע, כאילו זה מקרוב בא לבקר בהיכל המלך ולחזות בנועם ה’.

ובדרכן של אבות נלך גם אנו, לעמול בדברי תורתנו הקדושה ולהשתעשע בה, להבין ולהשכיל להוסיף לקח ולפלפל בכל קוץ וקוץ שבה, למען הרבות כבוד התורה להגדילה ולהאדירה.

מתוך שיעור על פרשת שופטים תשעו