The relationship between an employer and an employee


השיעור השבועי מוקדש לעילוי נשמת האי גברא יקירא

הרר מרדכי בן הרר יהושע מנחם מנדל זל וובר

איש תם וישר, השתעשע בתורה ודבק בחכמיה ומאז עלותו ארצה השתתף באופן קבוע בשיעורו השבועי של מרן הרב שליטא יחד עם בנו ונכדיו ויהי רצון שיהיו דברי התורה בשיעור זה לעילוי נשמתו ולזכרו הטהור

נלבע טכסלו תשפ ת.נ.צ.ב.ה.

הונצח עי ידידינו עוז

הרב אליעזר וובר שליטא ומשפחתו


ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן” (בראשית לא ו‘).

כדרך שמוזהר בעהב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעהב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד” (רמבם הלשכירות פג הז).

מוזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר ויפרוץ האיש מאד מאד” (שוע חומ סימן שלז סעיף כ‘).

הנה תרתי קמל, שעל הפועל להקפיד שלא להיבטל בשעות העבודה, ואף אם אינו מתבטל אלאמעט בכאן ומעט בכאן“, אלא צריך להקדיש את כל זמן עבודתו לעבודת בעל הבית. ועוד קמל שצריך לעבוד בכל כחו.

ומה שאסור לפועל לבטל זמן למדו ממה שפטרו את הפועלים מברכה רביעית בברכת המזון אף שאין בה אלא ביטול של רגעים מספר.

ונחלקו הפוסקים אם פועלים חייבים בברכת הזימון, דבלשון הרמבם והשוע לא מצינו אלא שפטורים מברכה רביעית, אך הטור (חומ סימן שלז) כתבשהרי דקדקו חכמים בזימון ועל ברכה רביעית שלא יברכו ברכה רביעית בברכת המזון“, ובפרישה פירש שפטרו את הפועלים אף מברכת הזימון, וחזר על דבריו בסמע (סק מ‘) והביא את דברי הלבוש שפירש את דברי הטור שכונתו בכתבו זימון לברכת המזון. ולדבריו אין מקור לפטור את הפועלים מזימון, עיש. ובמגן אברהם (סימן קצא סקא) דחה את דברי הסמע, עיש.

והגרשק בחכמת שלמה (חומ שם) כתב כמעין פשרה, דאם כל הפועלים סיימו לאכול כאחד חייבין לזמן, דבשביל רגעים מעטים לא פטרום חזל, אך אם פועל גמר מלאכול לפני חבריו אינו ממתין להם עד שיסיימו כדי לזמן, ופירש כך את דברי הסמע, עיש.

ומה שצריך לעבוד בכל כחו למדו מיעקב אבינו שאמרכי בכל כחי עבדתי את אביכן“.

ואף שיש מקום לומר שיעקב נהג לפנים משורת הדין, ‘וכדרך הצדיקים ואנשי המעשה‘, וכאבא חלקיה שסיפרו חזל (תענית כג עב) שחכמי ישראל באו לבקרו וברכוהו לשלום ולא ענה להם, ואחכ אמר ששכיר יום היה ולא רצה לבטל ממלאכות בעל הבית, עיש, אפשר שאם לא היה בזה חיוב ומצוה לא היו נכסיו מתברכים, וממה שכתיבויפרץ האיש מאד מאד“, ידעינן שכך הוא מעיקר הדין, ודוחק. ונראה יותר דמסברא כתב כן הרמבם, והביא סמך מיעקב אבינו. ואפשר עוד דאם לא היה בזה חיוב מעיקר הדין, לא היה ראוי לנהוג מדת חסידות ברשע ורמאי כלבן הרשע, ועכ דכך הוא שורת הדין.

ונראה עיקר בזה דקים להו לחזל דכל מה שסיפרה תורה מעשה אבות הלכתא היא, דהלא אמרו (תנא דבי אליהו אליהו רבה פרשה כג) “לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב“, ומעשי אבות ניתנו לנו כדי שנלמוד מהם, דהלא למדנו (פסחים דעא) “זריזין מקדימין למצוותמאברהם אבינו דכתיב ביהוישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמרו“, ולא אמרינן שמא היה זאת רק מדת חסידות, וכך גם בנידון דידן, ודוק בזה.

ועוד מצינו בגמשלמדו הלכה מפרשתנו בבמ (צג עב):

עד מתי שומר שכר חייב לשמורעד כדי הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה“.

ב

ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכרתך” (בראשית כט טו).

פירוש נחמד כתב בזה המלבים בפירושו עהת:

הכי אחי אתה. רל כי פועל העובד ולא התנה תחלה כמה יהיה שכרו ישלמו לו שכר פעולתו כפי מנהג המדינה לשלם לשכיר בשכרו. אבל אח העובד את אחיו אין על זה קצב ומנהג ותוכל אחכ לתבוע שכר שאין לו קצבה. וזש הכי בעבור שאחי אתה תעבדני חנם, בודאי תבקש אחכ שכר הרבה שאין לו שעור, לכן הגידה לי תיכף מה משכרתך שלא יהיה בינינו אחכ טענות ודין ודברים“.

הרי לן דאם יש ספיקות בפסיקה או שאין פסיקה כלל משלם כמנהג המדינה, וכך מפורש בשוע (חומ סימן שלב סעיף א‘):

אמר לשלוחו: צא ושכור לי פועלים בשלשה, והלך ושכרן בארבעה, אם אמר להם השליח: שכרכם עלי, נותן להם ארבעה, ונוטל מבעל הבית שלשה, ומפסיד אחד מכיסו. (ויא אם כל הפועלים אינן נשכרים רק בארבע, הבעל הבית נותן לשליח כפי מה שההנהו) (טור סא ועיין בבי). ואם אמר להם: שכרכם על בעל הבית, נותן להם בעה כמנהג המדינה“.

אמנם אם אין מנהג ברור, ויש מי שנשכר בגויש מי שנשכר בד‘, אינו נותן להם אלא גכמבואר שם בשוע.

והשך (סקה) כתב לבארדדעתו דאינש אתרעא זילא ועלייהו רמיא לגלויי לבעה דלא מתגרי אלא בד‘”.

ומקור דברי השך בריף (שם מו עא מדהר), עיש.

ובאמת שאלות רבות מתעוררות בדיני הפועלים כאשר מתעוררות ספיקות בקציצת שכר הפועל, ויש לעיין כיצד לידיינא דינא להאי דינא, כאשר יש ספק בגובה השכר שקצצו לפועל, האם אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ויד הפועל על התחתונה ואינו מקבל אלא כפחות שבפועלים, או שמא על בעת הבית לשלם שכר ממוצע כרוב הפועלים.

ומעשה בא לפנינו בבית הדין במי שפירסם מודעה שמחפשים נערה שתישן כל לילה עם אשה זקינה מוגבלת שצריכה סעד לתומכה, בשכר של חמישים שח.

נערה אחת תלמידת סמינר התקשרה ואכן נתקבלה לעבודה, וכל לילה ולילה נסעה קרוב לשעה לבית הקשישה ולנה עמה חודש שלם. בתום החודש הראשון שילמו לה לתדהמתה חמישים שח לכל לילה, כאשר פשוט היה לה שהכוונה לתשלום חמישים שח לשעה, ועוד זעקתה בפיה דכי יעלה על דעת מאן דהו לנסוע כל יום שעה וחצי כדי להרוויח חמישים שח ללילה.

וזו דוגמא אחת מני רבות שבהם מתעוררים חילוקי דעות בענין פסיקת שכר עובדים.

ויש בזה שתי סוגיות בבמ, הנראות כסותרות זו את זו.

בבמ (עו עא) מבואר בביאור מה שאמרו (שם עא) במשנההשוכר את האומנין והטעו זה את זהאין להם זה על זה אלא תרעומת“.

חזרו זה בזה לא קתני, אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי. היכי דמי, דאמר ליה בעל הבית זיל אוגר לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו. היכי דמי, אי דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזיל איהו אמר להו בתלתא, תרעומת מאי עבידתיה, סבור וקביל. אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה, היכי דמי, אי דאמר להו שכרכם עלי, נתיב להו מדידיה, דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. לא צריכא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ולחזי פועלים היכי מיתגרי, לא צריכא, דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא. דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה טרחינן ומתגרינן בארבעה“.

ומסוגיא זו כתבו הריף, ובעקבותיו הטור והשוע דאם יש שמשכירים בגויש בד‘, משלם את שכר הפחות שבשניהם כמבואר.

אך לקמן (פז עא) מבואר:

השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר, נותן לו כפחות שבשכירות, דברי רבי יהושע וחכמים אומרים: משמנין ביניהם“.

ופירש רשי: “משמנין ביניהןלא בפחות ולא ביותר, אלא כמנהג המדינה בינונית“.

וכך נפסק בשוע (סימן שלג סעיף ג‘):

השוכר את הפועל, ואמרו לו: כאחד וכשנים מבני העיר, מחשבין היתר שבשכירות והפחות שבשכירות, ומה שביניהם נותן החצי, כגון אם היתר בשש והפחות בארבע, נותן להם חמש“.

ויש להבין בשתי הלכות פסוקות אלה, מה בין זה לזה.

ועוד יש לעיין בהלכה זו, דלכאורה הוי לן למימר המוציא מחבירו עליו הראיה כמו בכל ספיקא דממונא, ולא ישלם אלא כהפחות שבפועלים וכמו שנפסק בסימן שלב.

ומצינו בזה שתי דרכים:

א. כיון דאמר כאחד וכשנים מבני העיר שוב לא אמרינן דדעתיה אתרעא זולא, אלא יש לפרש כוונתו שדעתו לשלם במדה בינונית, דאלה למה אמר כאחד וכשנים מבני העיר, וכיון דנחית לפרש, אם היה דעתו אפחות היה מתנה כן להדיא.

ומטעם זה לא אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה.

וכן כתב הריטבא (שם דף עו) דרק משום שאמר כאחד ושנים משמנין, אבל בכל ספק אחר אינו משלם אלא כפחות שבפועלים, עיש.

ב. אך הרמבן (דף פז עא) כתב:

הא דאמרי רבנן בשוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר משמנין ביניהם. שמעינן מינה דכל כהג לא אמריהמעה, אלא כל היכא דתרוויהו היה להם לפרש אנ תרוויהו לא היה להם לפרש משמנין ביניהם, וכן במוכר כדשיימי ביה תלתא אנ דפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכן כל כיוצא בזה בכולן משמנין ביניהם, ושנו בתוספתא (פו הה) לענין פוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן חייב להעמיד לו כשער בינוני איזהו שער בינוני היו מהלכות משמנה מתשע ומעשר נותנים לו מתשע“.

וכוונתו דיש נפמ במהות הספק, דמצד אחד יש להניח באופן ברור שבסתמא דעת בעהב לשלם מה שפחות, ולפיכך מוטל על הפועל להתנות את גובה שכרו, וכשלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה, ואינו מקבל אלא כפחות שבפועלים, וכמפורש בדברי הריף כנל, אבל בכל ספק אחר שאף אחד מן הצדדים לא התרשל יותר מחבירו משמנין ביניהם.

אלא שלכאורה תימה לומר בהא דבדף עו שהפועלים היה להם להתנות שהרי הותנה מפורשות בינם ובין השליח ששכרם ד‘, ומאי הול למיעבד, וצל דכיון שאמר להם השליח שכרכם על בעהב, היה להם לחזור ולהתנות בפירוש עם בעהב, וכיון שלא עשו כן הפסידו. וכן כתב הסמע (שלב סקג), עיש.

ובשות מהרשדם (חומ סימן שלה) החזיק בדעת הרמבן, וכתב עוד דרך ליישב את הסתירה שבין שתי הסוגיות, דרק כשיש גתרעי אזלינן בתר האמצע, אבל בתרי תרעי משלם כפחות, עיש, והדברים חידוש דמסתימת הראשונים, הרמבן, הרשבא, המגיד משנה (שכירות פט הב) ועוד ראשונים וכן מפשטות הגמלא משמע כן, דהלא אמר כאחד ושנים מבני העיר, ומהית שמצינו גתרעי.

וממ להלכה כתב המהרשדם כדברי הריטבא שאין להוציא מבעהב, אלא כפחות שבפועלים.

ובקצוהח (סימן שלא סקג) הבין את דברי הרמבן והריטבא בחדא מחתא, והבנתו דכל שפסקו ויש ספק בפסיקה משמנים, וכל שלא פסקו כלל לעולם משלם בפחות, עיש.

ג

ובגוף ענין תרעומת האם יש בו זכות ממונית כלשהי, לכאורה פשוט שאין כאן כל זכות ממונית, שהרי זה מה שאמרו אין לו עליו אלא תרעומת דהיינו תרעומת בלבד, וכך כתב בתפארת ישראל על המשניות (במ פו מא אות ג‘) דאפילו לצאת ידי שמים אינו מצווה לשלם, עיש.

אך ממ כתב בתלמיד הרשבא על במ (עו עא) דמדת חסידות היא שישלם.

ובאמת אין סתירה בין תלמיד הרשבא לתפארת ישראל, דאף שאין עליו חיוב ממש לצאת ידש, ממ ודאי מדת חבידות יש כאן, וכבר כתבתי במקא (מנחא שמות סימן מד) דיש דרגות רבות בחיובים שאינם מסורים לביד, זה למעלה מזה: א. חיוב בדיני שמים. ב. למטה ממנו לצאת ידי שמים. ג. למטה ממנו לפנים משורת הדין. ונראה דכשאמרו לפנים משורת הדין הכוונה דהוי אף לפנים משורת דין שמים. ד. וכבר כתבו התוס‘ (במ כד עב) דיש גאופנים ודרגות בגדר לפנים משורת הדין, ממנו מהת וממנו שחידשו חכמים וממנו מדת חסידות. ה. למטה ממנו רוח חכמים נוחה הימנו שמצינו בשביעית (פי מט), ופורע חוב שעבר עליו שביעית והמקיים את דברו, ואכמל.

ונראה לדרכנו דאף שאין בתערומת חיוב לצאת ידש ממדת חסידות ראוי לשלם.

והנה עוד מצינו דין גדר תרעומת במשנה בבמ (נב עא):

עד מתי מותר להחזיר, בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני, בכפרים, עד ערבי שבתות. אם היה מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו, ואין לו עליו אלא תרעומת“.

ובגמ‘ (שם עב) איתא:

היכא, אי בכרכין, הא אמרת עד שיראה לשולחני, אי בכפרים, הא אמרת עד ערבי שבתות. אמר רב חסדא מידת חסידות שנו כאן, אי הכי, אימא סיפא, אין לו עליו אלא תרעומת. למאן, אי לחסיד, לא קבולי ליקבלה מיניה, ולא תרעומת תיהוי ליה, ואלא להאיך דקבלה מיניה, ולבתר דמקבלה מיניה, תרעומת תיהוי ליה, הכי קאמר הא אחר, אף על פי שאין מקבלה הימנו אין לו עליו אלא תרעומת“.

ופירשי (דה אם לחסיד):

אם לחסידקאמר דיש לו תרעומת על המחזיר, מי כופהו לקבל שיתרעם, טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו“.

ומשמע מדבריו דכל שיש לו תרעומת על חבירו מותר להוציא דיבתו רעה. וראיתי בפתחי חושן (חהגניבה ואונאה פרק יא סעיף יג הערה כח) שכך כתב לדייק מדברי רשי.

ולענד אין כאן ראיה, ואין כונת רשי לאיסור או היתר להוציא דיבה ולדבר לשון הרע על חבירו ללא תועלת, אלא יתבענו לביד, ומה סברא יש להתיר לשון הרע או הלבנת פנים למי שעשה לו עול שאין בו חומרא כל כך, אלא שדרך המקפיד והמתרעם להוציא דיבה, ולכן הקשו בגמ‘ “לא קבולי ליקבלה מיניה ולא תרעומת תיהוי ליה“.

ובמהות גדר תרעומת ידוע מה שהובא בשם הגרי סלנטר בספר אור ישראל (נתיבות אור נח עב) דהכונה שמותר לו להקפיד עליו, דמחד גיסא אסור להקפיד על חבירו בחנם, אבל כשעשה פלוני עול לאלמוני אף בדבר שאין בו כל תביעת ממון מותר לו להחזיק בלבו תרעומת עליו.

וכבר כתב כן החתס בחידושיו לבמ (עו עא דה דעתייהו) דאסור להתרעם על חבינו חנם, משאכ כשיש לו תרעומת עליו, אך ממ כתב שם דאין לעושה העול כל נגיעה וצד הפסד בתרעומת זו, ומשמע מדבריו דאף מצד מדת חסידות אין מוטל עליו לשלם.

ובשות מהרשג (חב סימן נג) הפליג יותר בחומרת התרעומת וכתב דבמקום שיש לו תרעומת על חבירו מותר לו לנקום בו ובכהג לא אסרה תורה את הנקימה והנטירה.

ולענד הדברים חידוש גדול, דמהית להתיר איסור לאו, ולהדיא הביא שם מספר החינוך דגם כשנעשה לאדם עול שלא כדין אסור לו לנקום ולנטור.

וזל החינוך (מצוה רמא):

והענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו [ויקרא יט, יח] לא תקום“.

הרי דאף אם חבירו עשה לו עול ממש החמור מתרעומת אינו רשאי ליקום וליטור, וקו בתרעומת.

והאמת אגיד דאי בדידי תליהיה נראה יותר דאין כונתם להיתר תרעומת ולא באו לתת בזה כל היתר וכל רשות להקפיד. אלא לקבוע שיש כאן עול ויש הצדקה לתרעומת.

ובאמת נראה בגדר התרעומת אינו נוגע כלל למי שנפגע, אלא למי שעשה עול ופגע בחבירו, שיש במעשיו עול ואון ועליו להימנע ממעשה זה, ולבקש מחילה מחבירו.

ובאמת אין פשר לדברי המהרשג, דהלא כל איסור נקימה ענינו שלא ישיב לחבירו את העול שעשה לו, כגון מי שביקש השאלני כליך ולא השאילו, ואחכ בא חבירו לבקש ממנו שאלת כלי, שלא ישיב פניו ריקם כדרך שעשה חבירו עמו. אך אם מסרב להשאיל כלי לחבירו מכל סיבה אחרת, אין כאן עבירה כלל, דאטו חייב הוא להשאיל כליו לכל דורש ומבקש, וזפ.

ואם נבוא לדמות נידון תרעומת לאיסור נקמה, אטו יעלה על הדעת שמותר לו לעשות עול לחבירו ולהפסידו ממון בערמה ובשקר כגון בשכירות פועלים כשם שחבירו עשה לו עול, אתמהה. ואם ימנע מלהשאיל לו כלי משום שחבירו עשה לו עול, נראה לענד דאינה נקימה כלל, דאטו החובל בחבירו וגוזל ממונו חייב חבירו להשאילו כליו, נראה פשוט שלא, ואין זה נקמה כלל, ודוק בכל זה.

וניחא לדרכנו, שהרי לדרכו של הגריס יש לתהות ולתמוה, דאם הנפגע קפדן הוא ואינו מוחל וסולח יש לפצותו ולבא לקראתו ואם בעל חמלה הוא יפסיד ונמצא חוטא נשכר. ולדרכנו ניחא, דלא בקפידא ובתרעומת תלימילתא, וכל כונתם אינה אלא לומר דאכן יש מקום לתרעומת כי המעשה יש בו עול ואון. ודוק בכז.

והנה מצינו נפמ להלכה בענין תרעומת במה דמבואר (סימן שלב סעיף הברמא):

ויש מחלקין דאם בעל הבית אמר בפירוש, איני נותן לכם אלא כך, והיה יכול לחזור בלא תרעומת, אף על גב דחזרו ופייסוהו אינו נותן אלא כמה שאמר“.

וביאר דבריו השך (שם סק כב וסימן שלג סק א‘), דאם חזר בו בעהב והציע שכר אחר, והפועלים סירבו, ושוב הסכימו ביניהם על העבודה, בלי לקצוץ שכר, אם בעהב חזר בו באופן שיש עליו תרעומת, אמדינן שהסכים לשלם את השכר כפי ההסכם הראשון שלא היה רשאי להפר אותו, אבל אם חזר בו בענין שאין עליו תרעומת, אמדינן שלא הסכים לשלם להם אלא כפי הצעתו השניה, עיש.

אמנם אין בהלכה זו כל סתירה לדרכנו, ודוק בכל זה.


ויפרץ האיש מאד מאד

ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים” (ל’ מ”ג).

וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד” (רמב”ם הל’ שכירות פי”ג ה”ז).

לבן הארמי גדול הרמאים היה, וכבר דרשו מה שנקרא לבן הארמי אותיות רמאי, וככ בעל הטורים כה כ‘) “לבן הארמי, אותיות הרמאי“. וכה בדעת זקנים (כט ב‘) “לבן רמאי היה ועל כן נקרא לבן הארמי“.

ומקור הדברים בבראשית רבה (סג ד‘):

א”ר יצחק אם ללמד שהיא [רבקה] מארם נהרים והלא כבר נאמר מפדן ארם, מה ת”ל ארמי בת בתואל הארמי מה ת”ל אחות לבן הארמי אלא בא ללמדך אביה רמאי ואחיה רמאי ואף אנשי מקומה כן, והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה היא דומה לשושנה בין החוחים, ר’ פנחס אמר כתיב וילך פדנה ארם, מה תלמוד לומר אל לבן הארמי, מלמד שכולן כללן ברמאות“.

אכן רמאי בן רמאי היה, ואבי אבות הרמאים.

וכבר בתחילת היכרותו עם יעקב אבינו איש תם יושב אהלים נהג עמו מנהג רמאות והבטיח לו את רחל והכניס את לאה תחתיה, וכך גם בעבודתו של יעקב החליף את משכורתו עשרת מונים, והפר כל הסכם וכל תנאי שביניהם, ואעפכ התהלך עמו יעקב בתום וביושר, ועבד עמו בכל כחו.

ואף שכתובעם עקש תתפתל” (תהלים יח כז), וכבר כתב בספר החינוך (מצוה שלח) שרשות ביד האדם להשיב למי שמאנה אותו כגמולו הרע וישוב עמלו בראשו, אין זה דרכו של יעקב שכל ארחותיו אורחות יושר.

תורתינו הקדושה ספר הישר היא, וכמש (יהושע ייג) “הלא היא כתובה על ספר הישר“, ובמסעבוז (כה עא) אמרו דהתורה קרויה ספר הישר על שם ספר בראשית שהיא ספר האבות, ואבותינו הקדושים ישרים היו בתכלית. “אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים” (קהלת זכט).

ראה זה פלא בבאר הגולה (חומ שמח אות ד‘) במה שכתב הרמא (סעיף בשם) דטעות עכום מותר, וכתב בבהג דממ ראוי לאדם לקדש שם שמים ולא להנות מטעות עכום אלא להשיב לו אבידתו ולהחזיר לו את טעותו ולקדש שם שמים והוסיף:

ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו”ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה וכמוש”כ בספר חסידים סימן תתרע”ד רבים אשר קידשו ה’ והחזירו טעויות העכו”ם בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם“.

ויש בנותן טעם להדגיש מי הוא בעל הדברים ומאן הוא מרא דשמעתתא, הלא כתב באר הגולה בהקדמה לספרו שקרא באר הגולה משום שבעודו ילד קטן נאלצה כל משפחתו לברוח מביתם באישון לילה מפרעות הגויים שהרסו וטבחו ללא רחמים וחמלה וגלו גולה אחר גולה, גולה וסורה, עיש.

ומטבע אנוש היה שינצור בלבו איבת נצח לגויים האכזרים, ולא היא אלא בטוהר לבו ונפשו הוא הגבר שקורא לבני עמנו לנהוג ביושר ובהגינות אף עם נכרים שמהם יצאו אותם רוצחים ארורים.

כמה נשגבים הדברים.

ב

ומתוך דבריו של באר הגולה למדנו שהנוהג במדת היושר יזכהו הקבה בהצלחה וברכה מנכסיו, ובדין הוא שיטול שכרו לא רק בעולם הבא אלא אף בעולם הזה, והן הנה שהצליחו והניחו יתרם לעולליהם.

וכבר הקדימו הרמבם בהלכה הנל בכותבו שיעקב הצדיק עבד עם לבן בכל כחולפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד“.

Published November 30, 2022 - 4:38