מנחת אשר | שכירות פועלים

השיעור השבועי מוקדש לעילוי נשמת האי גברא יקירא

הר"ר מרדכי בן הר"ר יהושע מנחם מנדל ז"ל וובר

איש תם וישר, השתעשע בתורה ודבק בחכמיה ומאז עלותו ארצה השתתף באופן קבוע בשיעורו השבועי של מרן הרב שליט"א יחד עם בנו ונכדיו ויהי רצון שיהיו דברי התורה בשיעור זה לעילוי נשמתו ולזכרו הטהור

נלב"ע ט' כסלו תש"פ ת.נ.צ.ב.ה.

הונצח ע"י ידידינו עוז

הרב אליעזר וובר שליט"א ומשפחתו

"ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן" (בראשית ל"א ו').

"כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד" (רמב"ם הל' שכירות פ"ג ה"ז).

"מוזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר ויפרוץ האיש מאד מאד" (שו"ע חו"מ סימן של"ז סעיף כ').

הנה תרתי קמ"ל, שעל הפועל להקפיד שלא להיבטל בשעות העבודה, ואף אם אינו מתבטל אלא "מעט בכאן ומעט בכאן", אלא צריך להקדיש את כל זמן עבודתו לעבודת בעל הבית. ועוד קמ"ל שצריך לעבוד בכל כחו.

ומה שאסור לפועל לבטל זמן למדו ממה שפטרו את הפועלים מברכה רביעית בברכת המזון אף שאין בה אלא ביטול של רגעים מספר.

ונחלקו הפוסקים אם פועלים חייבים בברכת הזימון, דבלשון הרמב"ם והשו"ע לא מצינו אלא שפטורים מברכה רביעית, אך הטור (חו"מ סימן של"ז) כתב "שהרי דקדקו חכמים בזימון ועל ברכה רביעית שלא יברכו ברכה רביעית בברכת המזון", ובפרישה פירש שפטרו את הפועלים אף מברכת הזימון, וחזר על דבריו בסמ"ע (ס"ק מ') והביא את דברי הלבוש שפירש את דברי הטור שכונתו בכתבו זימון לברכת המזון. ולדבריו אין מקור לפטור את הפועלים מזימון, עי"ש. ובמגן אברהם (סימן קצ"א סק"א) דחה את דברי הסמ"ע, עי"ש.

והגרש"ק בחכמת שלמה (חו"מ שם) כתב כמעין פשרה, דאם כל הפועלים סיימו לאכול כאחד חייבין לזמן, דבשביל רגעים מעטים לא פטרום חז"ל, אך אם פועל גמר מלאכול לפני חבריו אינו ממתין להם עד שיסיימו כדי לזמן, ופירש כך את דברי הסמ"ע, עי"ש.

ומה שצריך לעבוד בכל כחו למדו מיעקב אבינו שאמר "כי בכל כחי עבדתי את אביכן".

ואף שיש מקום לומר שיעקב נהג לפנים משורת הדין, 'וכדרך הצדיקים ואנשי המעשה', וכאבא חלקיה שסיפרו חז"ל (תענית כ"ג ע"ב) שחכמי ישראל באו לבקרו וברכוהו לשלום ולא ענה להם, ואח"כ אמר ששכיר יום היה ולא רצה לבטל ממלאכות בעל הבית, עי"ש, אפשר שאם לא היה בזה חיוב ומצוה לא היו נכסיו מתברכים, וממה שכתיב "ויפרץ האיש מאד מאד", ידעינן שכך הוא מעיקר הדין, ודוחק. ונראה יותר דמסברא כתב כן הרמב"ם, והביא סמך מיעקב אבינו. ואפשר עוד דאם לא היה בזה חיוב מעיקר הדין, לא היה ראוי לנהוג מדת חסידות ברשע ורמאי כלבן הרשע, וע"כ דכך הוא שורת הדין.

ונראה עיקר בזה דקים להו לחז"ל דכל מה שסיפרה תורה מעשה אבות הלכתא היא, דהלא אמרו (תנא דבי אליהו אליהו רבה פרשה כ"ג) "לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב", ומעשי אבות ניתנו לנו כדי שנלמוד מהם, דהלא למדנו (פסחים ד' ע"א) "זריזין מקדימין למצוות" מאברהם אבינו דכתיב ביה "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמרו", ולא אמרינן שמא היה זאת רק מדת חסידות, וכך גם בנידון דידן, ודו"ק בזה.

ועוד מצינו בגמ' שלמדו הלכה מפרשתנו בב"מ (צ"ג ע"ב):

"עד מתי שומר שכר חייב לשמור – עד כדי הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה".

"ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכרתך" (בראשית כ"ט ט"ו).

פירוש נחמד כתב בזה המלבי"ם בפירושו עה"ת:

"הכי אחי אתה. ר"ל כי פועל העובד ולא התנה תחלה כמה יהיה שכרו ישלמו לו שכר פעולתו כפי מנהג המדינה לשלם לשכיר בשכרו. אבל אח העובד את אחיו אין על זה קצב ומנהג ותוכל אח"כ לתבוע שכר שאין לו קצבה. וז"ש הכי בעבור שאחי אתה תעבדני חנם, בודאי תבקש אח"כ שכר הרבה שאין לו שעור, לכן הגידה לי תיכף מה משכרתך שלא יהיה בינינו אח"כ טענות ודין ודברים".

הרי לן דאם יש ספיקות בפסיקה או שאין פסיקה כלל משלם כמנהג המדינה, וכך מפורש בשו"ע (חו"מ סימן של"ב סעיף א'):

"אמר לשלוחו: צא ושכור לי פועלים בשלשה, והלך ושכרן בארבעה, אם אמר להם השליח: שכרכם עלי, נותן להם ארבעה, ונוטל מבעל הבית שלשה, ומפסיד אחד מכיסו. (וי"א אם כל הפועלים אינן נשכרים רק בארבע, הבעל הבית נותן לשליח כפי מה שההנהו) (טור ס"א ועיין בב"י). ואם אמר להם: שכרכם על בעל הבית, נותן להם בע"ה כמנהג המדינה".

אמנם אם אין מנהג ברור, ויש מי שנשכר בג' ויש מי שנשכר בד', אינו נותן להם אלא ג' כמבואר שם בשו"ע.

והש"ך (סק"ה) כתב לבאר "דדעתו דאינש אתרעא זילא ועלייהו רמיא לגלויי לבע"ה דלא מתגרי אלא בד'".

ומקור דברי הש"ך ברי"ף (שם מ"ו ע"א מדה"ר), עי"ש.

ובאמת שאלות רבות מתעוררות בדיני הפועלים כאשר מתעוררות ספיקות בקציצת שכר הפועל, ויש לעיין כיצד לידיינא דינא להאי דינא, כאשר יש ספק בגובה השכר שקצצו לפועל, האם אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ויד הפועל על התחתונה ואינו מקבל אלא כפחות שבפועלים, או שמא על בעת הבית לשלם שכר ממוצע כרוב הפועלים.

ומעשה בא לפנינו בבית הדין במי שפירסם מודעה שמחפשים נערה שתישן כל לילה עם אשה זקינה מוגבלת שצריכה סעד לתומכה, בשכר של חמישים ש"ח.

נערה אחת תלמידת סמינר התקשרה ואכן נתקבלה לעבודה, וכל לילה ולילה נסעה קרוב לשעה לבית הקשישה ולנה עמה חודש שלם. בתום החודש הראשון שילמו לה לתדהמתה חמישים ש"ח לכל לילה, כאשר פשוט היה לה שהכוונה לתשלום חמישים ש"ח לשעה, ועוד זעקתה בפיה דכי יעלה על דעת מאן דהו לנסוע כל יום שעה וחצי כדי להרוויח חמישים ש"ח ללילה.

וזו דוגמא אחת מני רבות שבהם מתעוררים חילוקי דעות בענין פסיקת שכר עובדים.

ויש בזה שתי סוגיות בב"מ, הנראות כסותרות זו את זו.

בב"מ (ע"ו ע"א) מבואר בביאור מה שאמרו (שם ע"א) במשנה "השוכר את האומנין והטעו זה את זה – אין להם זה על זה אלא תרעומת".

"חזרו זה בזה לא קתני, אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי. היכי דמי, דאמר ליה בעל הבית זיל אוגר לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו. היכי דמי, אי דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזיל איהו אמר להו בתלתא, תרעומת מאי עבידתיה, סבור וקביל. אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה, היכי דמי, אי דאמר להו שכרכם עלי, נתיב להו מדידיה, דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. לא צריכא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ולחזי פועלים היכי מיתגרי, לא צריכא, דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא. דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה טרחינן ומתגרינן בארבעה".

ומסוגיא זו כתבו הרי"ף, ובעקבותיו הטור והשו"ע דאם יש שמשכירים בג' ויש בד', משלם את שכר הפחות שבשניהם כמבואר.

אך לקמן (פ"ז ע"א) מבואר:

"השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר, נותן לו כפחות שבשכירות, דברי רבי יהושע וחכמים אומרים: משמנין ביניהם".

ופירש רש"י: "משמנין ביניהן – לא בפחות ולא ביותר, אלא כמנהג המדינה בינונית".

וכך נפסק בשו"ע (סימן של"ג סעיף ג'):

"השוכר את הפועל, ואמרו לו: כאחד וכשנים מבני העיר, מחשבין היתר שבשכירות והפחות שבשכירות, ומה שביניהם נותן החצי, כגון אם היתר בשש והפחות בארבע, נותן להם חמש".

ויש להבין בשתי הלכות פסוקות אלה, מה בין זה לזה.

ועוד יש לעיין בהלכה זו, דלכאורה הוי לן למימר המוציא מחבירו עליו הראיה כמו בכל ספיקא דממונא, ולא ישלם אלא כהפחות שבפועלים וכמו שנפסק בסימן של"ב.

ומצינו בזה שתי דרכים:

א. כיון דאמר כאחד וכשנים מבני העיר שוב לא אמרינן דדעתיה אתרעא זולא, אלא יש לפרש כוונתו שדעתו לשלם במדה בינונית, דאל"ה למה אמר כאחד וכשנים מבני העיר, וכיון דנחית לפרש, אם היה דעתו אפחות היה מתנה כן להדיא.

ומטעם זה לא אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה.

וכן כתב הריטב"א (שם דף ע"ו) דרק משום שאמר כאחד ושנים משמנין, אבל בכל ספק אחר אינו משלם אלא כפחות שבפועלים, עי"ש.

ב. אך הרמב"ן (דף פ"ז ע"א) כתב:

"הא דאמרי רבנן בשוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר משמנין ביניהם. שמעינן מינה דכל כה"ג לא אמרי' המע"ה, אלא כל היכא דתרוויהו היה להם לפרש א"נ תרוויהו לא היה להם לפרש משמנין ביניהם, וכן במוכר כדשיימי ביה תלתא א"נ דפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכן כל כיוצא בזה בכולן משמנין ביניהם, ושנו בתוספתא (פ"ו ה"ה) לענין פוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן חייב להעמיד לו כשער בינוני איזהו שער בינוני היו מהלכות משמנה מתשע ומעשר נותנים לו מתשע".

וכוונתו דיש נפ"מ במהות הספק, דמצד אחד יש להניח באופן ברור שבסתמא דעת בעה"ב לשלם מה שפחות, ולפיכך מוטל על הפועל להתנות את גובה שכרו, וכשלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה, ואינו מקבל אלא כפחות שבפועלים, וכמפורש בדברי הרי"ף כנ"ל, אבל בכל ספק אחר שאף אחד מן הצדדים לא התרשל יותר מחבירו משמנין ביניהם.

אלא שלכאורה תימה לומר בהא דבדף ע"ו שהפועלים היה להם להתנות שהרי הותנה מפורשות בינם ובין השליח ששכרם ד', ומאי הו"ל למיעבד, וצ"ל דכיון שאמר להם השליח שכרכם על בעה"ב, היה להם לחזור ולהתנות בפירוש עם בעה"ב, וכיון שלא עשו כן הפסידו. וכן כתב הסמ"ע (של"ב סק"ג), עי"ש.

ובשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן של"ה) החזיק בדעת הרמב"ן, וכתב עוד דרך ליישב את הסתירה שבין שתי הסוגיות, דרק כשיש ג' תרעי אזלינן בתר האמצע, אבל בתרי תרעי משלם כפחות, עי"ש, והדברים חידוש דמסתימת הראשונים, הרמב"ן, הרשב"א, המגיד משנה (שכירות פ"ט ה"ב) ועוד ראשונים וכן מפשטות הגמ' לא משמע כן, דהלא אמר כאחד ושנים מבני העיר, ומהי"ת שמצינו ג' תרעי.

ומ"מ להלכה כתב המהרשד"ם כדברי הריטב"א שאין להוציא מבעה"ב, אלא כפחות שבפועלים.

ובקצוה"ח (סימן של"א סק"ג) הבין את דברי הרמב"ן והריטב"א בחדא מחתא, והבנתו דכל שפסקו ויש ספק בפסיקה משמנים, וכל שלא פסקו כלל לעולם משלם בפחות, עי"ש.

ובגוף ענין תרעומת האם יש בו זכות ממונית כלשהי, לכאורה פשוט שאין כאן כל זכות ממונית, שהרי זה מה שאמרו אין לו עליו אלא תרעומת דהיינו תרעומת בלבד, וכך כתב בתפארת ישראל על המשניות (ב"מ פ"ו מ"א אות ג') דאפילו לצאת ידי שמים אינו מצווה לשלם, עי"ש.

אך מ"מ כתב בתלמיד הרשב"א על ב"מ (ע"ו ע"א) דמדת חסידות היא שישלם.

ובאמת אין סתירה בין תלמיד הרשב"א לתפארת ישראל, דאף שאין עליו חיוב ממש לצאת יד"ש, מ"מ ודאי מדת חבידות יש כאן, וכבר כתבתי במק"א (מנח"א שמות סימן מ"ד) דיש דרגות רבות בחיובים שאינם מסורים לבי"ד, זה למעלה מזה: א. חיוב בדיני שמים. ב. למטה ממנו לצאת ידי שמים. ג. למטה ממנו לפנים משורת הדין. ונראה דכשאמרו לפנים משורת הדין הכוונה דהוי אף לפנים משורת דין שמים. ד. וכבר כתבו התוס' (ב"מ כ"ד ע"ב) דיש ג' אופנים ודרגות בגדר לפנים משורת הדין, ממנו מה"ת וממנו שחידשו חכמים וממנו מדת חסידות. ה. למטה ממנו רוח חכמים נוחה הימנו שמצינו בשביעית (פ"י מ"ט), ופורע חוב שעבר עליו שביעית והמקיים את דברו, ואכמ"ל.

ונראה לדרכנו דאף שאין בתערומת חיוב לצאת יד"ש ממדת חסידות ראוי לשלם.

והנה עוד מצינו דין גדר תרעומת במשנה בב"מ (נ"ב ע"א):

"עד מתי מותר להחזיר, בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני, בכפרים, עד ערבי שבתות. אם היה מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו, ואין לו עליו אלא תרעומת".

ובגמ' (שם ע"ב) איתא:

"היכא, אי בכרכין, הא אמרת עד שיראה לשולחני, אי בכפרים, הא אמרת עד ערבי שבתות. אמר רב חסדא מידת חסידות שנו כאן, אי הכי, אימא סיפא, אין לו עליו אלא תרעומת. למאן, אי לחסיד, לא קבולי ליקבלה מיניה, ולא תרעומת תיהוי ליה, ואלא להאיך דקבלה מיניה, ולבתר דמקבלה מיניה, תרעומת תיהוי ליה, הכי קאמר הא אחר, אף על פי שאין מקבלה הימנו אין לו עליו אלא תרעומת".

ופירש"י (ד"ה אם לחסיד):

"אם לחסיד – קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר, מי כופהו לקבל שיתרעם, טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו".

ומשמע מדבריו דכל שיש לו תרעומת על חבירו מותר להוציא דיבתו רעה. וראיתי בפתחי חושן (ח"ה – גניבה ואונאה פרק י"א סעיף י"ג הערה כ"ח) שכך כתב לדייק מדברי רש"י.

ולענ"ד אין כאן ראיה, ואין כונת רש"י לאיסור או היתר להוציא דיבה ולדבר לשון הרע על חבירו ללא תועלת, אלא יתבענו לבי"ד, ומה סברא יש להתיר לשון הרע או הלבנת פנים למי שעשה לו עול שאין בו חומרא כל כך, אלא שדרך המקפיד והמתרעם להוציא דיבה, ולכן הקשו בגמ' "לא קבולי ליקבלה מיניה ולא תרעומת תיהוי ליה".

ובמהות גדר תרעומת ידוע מה שהובא בשם הגר"י סלנטר בספר אור ישראל (נתיבות אור נ"ח ע"ב) דהכונה שמותר לו להקפיד עליו, דמחד גיסא אסור להקפיד על חבירו בחנם, אבל כשעשה פלוני עול לאלמוני אף בדבר שאין בו כל תביעת ממון מותר לו להחזיק בלבו תרעומת עליו.

וכבר כתב כן החת"ס בחידושיו לב"מ (ע"ו ע"א ד"ה דעתייהו) דאסור להתרעם על חבינו חנם, משא"כ כשיש לו תרעומת עליו, אך מ"מ כתב שם דאין לעושה העול כל נגיעה וצד הפסד בתרעומת זו, ומשמע מדבריו דאף מצד מדת חסידות אין מוטל עליו לשלם.

ובשו"ת מהרש"ג (ח"ב סימן נ"ג) הפליג יותר בחומרת התרעומת וכתב דבמקום שיש לו תרעומת על חבירו מותר לו לנקום בו ובכה"ג לא אסרה תורה את הנקימה והנטירה.

ולענ"ד הדברים חידוש גדול, דמהי"ת להתיר איסור לאו, ולהדיא הביא שם מספר החינוך דגם כשנעשה לאדם עול שלא כדין אסור לו לנקום ולנטור.

וז"ל החינוך (מצוה רמ"א):

"והענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו [ויקרא י"ט, י"ח] לא תקום".

הרי דאף אם חבירו עשה לו עול ממש החמור מתרעומת אינו רשאי ליקום וליטור, וק"ו בתרעומת.

והאמת אגיד דאי בדידי תלי' היה נראה יותר דאין כונתם להיתר תרעומת ולא באו לתת בזה כל היתר וכל רשות להקפיד. אלא לקבוע שיש כאן עול ויש הצדקה לתרעומת.

ובאמת נראה בגדר התרעומת אינו נוגע כלל למי שנפגע, אלא למי שעשה עול ופגע בחבירו, שיש במעשיו עול ואון ועליו להימנע ממעשה זה, ולבקש מחילה מחבירו.

ובאמת אין פשר לדברי המהרש"ג, דהלא כל איסור נקימה ענינו שלא ישיב לחבירו את העול שעשה לו, כגון מי שביקש השאלני כליך ולא השאילו, ואח"כ בא חבירו לבקש ממנו שאלת כלי, שלא ישיב פניו ריקם כדרך שעשה חבירו עמו. אך אם מסרב להשאיל כלי לחבירו מכל סיבה אחרת, אין כאן עבירה כלל, דאטו חייב הוא להשאיל כליו לכל דורש ומבקש, וז"פ.

ואם נבוא לדמות נידון תרעומת לאיסור נקמה, אטו יעלה על הדעת שמותר לו לעשות עול לחבירו ולהפסידו ממון בערמה ובשקר כגון בשכירות פועלים כשם שחבירו עשה לו עול, אתמהה. ואם ימנע מלהשאיל לו כלי משום שחבירו עשה לו עול, נראה לענ"ד דאינה נקימה כלל, דאטו החובל בחבירו וגוזל ממונו חייב חבירו להשאילו כליו, נראה פשוט שלא, ואין זה נקמה כלל, ודו"ק בכל זה.

וניחא לדרכנו, שהרי לדרכו של הגרי"ס יש לתהות ולתמוה, דאם הנפגע קפדן הוא ואינו מוחל וסולח יש לפצותו ולבא לקראתו ואם בעל חמלה הוא יפסיד ונמצא חוטא נשכר. ולדרכנו ניחא, דלא בקפידא ובתרעומת תלי' מילתא, וכל כונתם אינה אלא לומר דאכן יש מקום לתרעומת כי המעשה יש בו עול ואון. ודו"ק בכ"ז.

והנה מצינו נפ"מ להלכה בענין תרעומת במה דמבואר (סימן של"ב סעיף ה' ברמ"א):

"ויש מחלקין דאם בעל הבית אמר בפירוש, איני נותן לכם אלא כך, והיה יכול לחזור בלא תרעומת, אף על גב דחזרו ופייסוהו אינו נותן אלא כמה שאמר".

וביאר דבריו הש"ך (שם ס"ק כ"ב וסימן של"ג ס"ק א'), דאם חזר בו בעה"ב והציע שכר אחר, והפועלים סירבו, ושוב הסכימו ביניהם על העבודה, בלי לקצוץ שכר, אם בעה"ב חזר בו באופן שיש עליו תרעומת, אמדינן שהסכים לשלם את השכר כפי ההסכם הראשון שלא היה רשאי להפר אותו, אבל אם חזר בו בענין שאין עליו תרעומת, אמדינן שלא הסכים לשלם להם אלא כפי הצעתו השניה, עי"ש.

אמנם אין בהלכה זו כל סתירה לדרכנו, ודו"ק בכל זה.

ויפרץ האיש מאד מאד

"ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים" (ל' מ"ג).

"וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד" (רמב"ם הל' שכירות פי"ג ה"ז).

לבן הארמי גדול הרמאים היה, וכבר דרשו מה שנקרא לבן הארמי אותיות רמאי, וכ"כ בעל הטורים כ"ה כ') "לבן הארמי, אותיות הרמאי". וכ"ה בדעת זקנים (כ"ט ב') "לבן רמאי היה ועל כן נקרא לבן הארמי".

ומקור הדברים בבראשית רבה (ס"ג ד'):

"א"ר יצחק אם ללמד שהיא [רבקה] מארם נהרים והלא כבר נאמר מפדן ארם, מה ת"ל ארמי בת בתואל הארמי מה ת"ל אחות לבן הארמי אלא בא ללמדך אביה רמאי ואחיה רמאי ואף אנשי מקומה כן, והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה היא דומה לשושנה בין החוחים, ר' פנחס אמר כתיב וילך פדנה ארם, מה תלמוד לומר אל לבן הארמי, מלמד שכולן כללן ברמאות".

אכן רמאי בן רמאי היה, ואבי אבות הרמאים.

וכבר בתחילת היכרותו עם יעקב אבינו איש תם יושב אהלים נהג עמו מנהג רמאות והבטיח לו את רחל והכניס את לאה תחתיה, וכך גם בעבודתו של יעקב החליף את משכורתו עשרת מונים, והפר כל הסכם וכל תנאי שביניהם, ואעפ"כ התהלך עמו יעקב בתום וביושר, ועבד עמו בכל כחו.

ואף שכתוב "עם עקש תתפתל" (תהלים י"ח כ"ז), וכבר כתב בספר החינוך (מצוה של"ח) שרשות ביד האדם להשיב למי שמאנה אותו כגמולו הרע וישוב עמלו בראשו, אין זה דרכו של יעקב שכל ארחותיו אורחות יושר.

תורתינו הקדושה ספר הישר היא, וכמ"ש (יהושע י' י"ג) "הלא היא כתובה על ספר הישר", ובמס' עבו"ז (כ"ה ע"א) אמרו דהתורה קרויה ספר הישר על שם ספר בראשית שהיא ספר האבות, ואבותינו הקדושים ישרים היו בתכלית. "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים" (קהלת ז' כ"ט).

ראה זה פלא בבאר הגולה (חו"מ שמ"ח אות ד') במה שכתב הרמ"א (סעיף ב' שם) דטעות עכו"ם מותר, וכתב בבה"ג דמ"מ ראוי לאדם לקדש שם שמים ולא להנות מטעות עכו"ם אלא להשיב לו אבידתו ולהחזיר לו את טעותו ולקדש שם שמים והוסיף:

"ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה וכמוש"כ בספר חסידים סימן תתרע"ד רבים אשר קידשו ה' והחזירו טעויות העכו"ם בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם".

ויש בנותן טעם להדגיש מי הוא בעל הדברים ומאן הוא מרא דשמעתתא, הלא כתב באר הגולה בהקדמה לספרו שקרא באר הגולה משום שבעודו ילד קטן נאלצה כל משפחתו לברוח מביתם באישון לילה מפרעות הגויים שהרסו וטבחו ללא רחמים וחמלה וגלו גולה אחר גולה, גולה וסורה, עי"ש.

ומטבע אנוש היה שינצור בלבו איבת נצח לגויים האכזרים, ולא היא אלא בטוהר לבו ונפשו הוא הגבר שקורא לבני עמנו לנהוג ביושר ובהגינות אף עם נכרים שמהם יצאו אותם רוצחים ארורים.

כמה נשגבים הדברים.

ומתוך דבריו של באר הגולה למדנו שהנוהג במדת היושר יזכהו הקב"ה בהצלחה וברכה מנכסיו, ובדין הוא שיטול שכרו לא רק בעולם הבא אלא אף בעולם הזה, והן הנה שהצליחו והניחו יתרם לעולליהם.

וכבר הקדימו הרמב"ם בהלכה הנ"ל בכותבו שיעקב הצדיק עבד עם לבן בכל כחו "לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד".